"התעלפתי אתמול", אני מודיעה לו בטון ענייני, כאילו מבקשת ממנו
להוסיף לרשימת הקניות גם מלפפונים ואיזה קוטג'. "אבל אין לך מה
לדאוג", אני משנה את הטון לחגיגי פלוס, "זה היה מקרה חד פעמי
ונדיר בהחלט!" ממש כמו שמבטיחים הפרומואים של ערוץ 2 "פספסת,
הפסדת".

נועם לא מביט בי, אבל אני יודעת שהוא שמע אותי. הוא פשוט שונא
שאני מפילה עליו את הצרות שלי, אפילו שלפעמים זה גם הצרות שלנו
ולא רק הצרות שלי. "איך היה היום בעבודה?" אני מנסה גישה אחרת,
מרוככת יותר, פחות נזקקת אולי, "תפסנו את הרעים? הרגנו מחבלים?
רצחנו ילדים?" עדיין אין תגובה, דום שתיקה. נועם משחק קשוח
במיוחד היום.
"מה קרה, נועמי, אם נוותר על ההומור השחור שלנו, מה יהיה
מאיתנו? נהפוך לאמא שלך?" אני מעירה בקול שמנסה להישמע שובב,
אבל יודעת שהשובבות היחידה שלי היא העובדה שאני משחקת פה באש.
באש שלי. אבל נועם רק פולט אנחה משועממת וממלמל בדרך לסלון:
"אני לא מבין למה את חייבת להיות ככה", ומזיז אותי בדחיפה כמעט
לא מורגשת הצידה בדרך לטיגון המוח היומי שלו. ככה?  אני נשארת
המומה מאחוריו, מה זה ככה? מה זה אומר להיות ככה? עצובה? שמחה?
דיכאונית? עליזה? נמוכה? יפה? אפשר להפסיק להיות ככה? וואט דה
פאק איז ככה?
"התעלפתי כי אני בהריון", אני מודיעה לו מהזווית הסודית שליד
המקרר, "כבר חודש שלישי, ואני מרגישה שזה הולך להיות בן! זהוב
תלתלים ונבון, ואני אקרא לו אורי כמו הדמות שאני הכי אוהבת
מהספר של מאיר שלו. ונלביש אותו חליפות אופנתיות ואתה תשחק
איתו כדורגל ואני אלמד אותו לחיות באמת, טרללי טרלליי, אתה
הולך להיות אבא, איזה כיף! איזה כיף!" אני מתחילה לקפוץ בכל
החדר, נרגשת עד דמעות מהשיחה החד צדדית שלנו ורוקדת בו זמנית
עם המיקסר, המטאטא, מדף התבלינים ועם כל מי שמוכן להעניק לי
תשומת לב אמיתית או מדומה. רק האב הגאה לעתיד מסרב להזיז את
עצמו מהכורסה ולתת לי את החיבוק שהעיניים שלי מתחננות אליו
מהרגע שהוא תלה את המעיל שלו בכניסה ושאל מה יש היום לארוחת
ערב. "נועם, אנחנו בהריון, אתה לא שמח?" אני נעמדת מול קודש
הקודשים של ה-27 אינץ'. "יהיה לנו ילד."

"נעמה, זוזי מהטלוויזיה."

"נועם - תינוק, תינוק - אבא לא אכפתי", אני מצביעה עליו ועל
הבטן שלי לסירוגין, מרגישה שאני מוכנה לסכן את הכל בשביל קצת
התייחסות, מוכנה להסתפק בחיוך.

"נעמה זוזי מהטלוויזיה, עכשיו."

אני לא זזה. למה מי מת? "כוכב נולד יותר חשוב מהנולד שלך?" אני
מטיחה בו. "הלו, אני עובדת לך על דור ההמשך, ילד שיוכל להיות
נועם ג'וניור שלך, הוא יוכל להתלבש בסנדלים ודובונים ולהרוג
ערבים, זה לא מה שרצית? במיוחד שאמא שלך יושבת לנו על הנשמה
ומקימה שם את התנחלות נכדים?"
מילה אחת יותר מדי, זה כל מה שהייתי צריכה לעשות.
נועם אמנם קם אבל מהר מדי ואני לא מצליחה להתחמק לאמבטיה כמו
תמיד. הוא מצמיד אותי לרצפה ומטיח את הראש שלי בחרסינות הלבנות
שהעוזרת ניקתה היום בבוקר. התפרים שעשו לי בבית החולים נפתחים
ואני מרגישה את הדם זורם ומלכלך עבודה של ארבע מאות שקל לחמש
שעות.
"תשתקי! תשתקי! תשתקי!
מטורפת
פסיכית
נודניקית
חולת נפש
משוגעת
מטומטמת
מפגרת
אהבלה
מכוערת
דבילית
תשתקי כבר!"

ואני שותקת, מתכווצת ושקטה. אבל שמחה. עוד ניצחון קטן לנעמה.
שוב פעם ניפצתי לו את בועת השקט שלו. שוב הצלחתי לגרום לו
להתייחס אליי גם כשהוא מאוד רצה להאמין שאני לא קיימת.
ורק בעיה קטנה מטרידה את הניצחון שלי, איך אני אסביר להם שוב
בהדסה עין כרם שאני מתעלפת סתם, בלי סיבה, כל פעם?