חובת ההוכחה היא עלי.

ההגנה תקרא לכל השדים והפחדים, לכל הדמיונות הפרועים, לכל
החלומות, השאיפות, הנשיפות והכישלונות שהובילו לדרך הבלתי
נמנעת. ההגנה תוכיח מעבר לכל ספק כי הנאשם, כלומר אני, אינני
אני, כלומר - אני הוא האיש אך האשמה לא בידי.

ההגנה לא תנסה למצוא אשם אחר, היא לא תנהג לפי האסטרטגיה
הנפוצה וכמעט הבלתי נמנעת הזו, וזאת מכיוון שההגנה לא חושבת
שתפקידה לנקוף אצבע מאשימה. ההגנה רק תגן ותו לא. אפילו לא
מינורי.

במהלך המשפט, אתם חבר המושבעים וכבוד שנים עשר השופטים, תשמעו
לחישות בלתי פוסקות, אני מבקש לא להיבהל או לראות בכך זלזול
בבבית המשפט, אלו הן בסך הכל המחשבות של מרשי, כלומר אני,
שאינן מסוגלות יותר להתבשל בראשו ולכן דוחפות עצמן החוצה לתוך
בית המשפט הקריר.

חבר מושבעים יקר, אבקש מכם לעכל את הממצאים לאט לאט, כמו מוח
מבושל היטב במסעדת גורמה המוגש בצלחת גדולה להחריד, לבנה
מבריקה עם זיגוג רוטב לאורכה ורוחבה, שמדגיש את טעמו העדין של
המוח הרך.

מרשי לא מאמין במשפטים, במיוחד בכאלה שמתחוללים בראשו, אך הוא
יקבל את גזר הדין, כל גזר דין שיפסק כאן.

אני מקווה שאתם, חבר המושבעים, ואתם, כבוד השופטים המכובדים,
תצליחו להבין כי מרשי חף מפשע ושהתובע הראשי, כלומר אני, הוא
שקרן נבזי ושפל שכל מילה אשר יוצאת מפיו היא ערסית ורעה.

כולי תקווה שתתעלו מעל עצמכם, ושמשפט זה יהיה משפט צדק אמיתי,
ואם כך יהיה מרשי זכאי לצאת לחופשי.