וכל יום אתה צולל לתוך הדפים שלך,
שכבר אין בהם מקום למילים האלה,
ואפילו הם כבר לא רוצים לשמוע את השטויות שלך.
שטויות בכמויות.

וכשנשבר לך העיפרון, אתה מחדד את האצבע.
שיהיה עם מה לכתוב עוד כמה שורות,
כדי שבעוד חודש תוכל לקרוא מי היית.
שתהיה לך תקווה קטנה לראות שאתה שונה.

אתה כ"כ מתאמץ לכתוב יפה, מסודר, אופטימי.
אתה לא רוצה שאמא תשאל שאלות מיותרות,
ואבא יקלל את עצמו שנכשל איתך.
אתה לא מצליח.
זה קשה להרים את עצמך לסלון ולהגיד מילה טובה.

הרופא לא נותן לך תשובות, למרות שהוא מנוסה.
הוא ראה כבר אלפים כמוך, שבורים וכפופים.
לפעמים אתה תוהה איך העולם לא עקום.
איך הוא לא מתנדנד. כמוך.

אתה רוצה להיות רגיל, אז אתה מקווה.
אבל אתה לא יודע למה אתה מקווה.
אתה מסתכל לתוך האור החזק של הכאב,
ואתה עדיין לא רואה.

כי כמה אתה יכול לשבת בחושך ולכתוב.
אתה רוצה לשים לזה סוף.
אתה שובר את העיפרון, שובר את האצבע,
והולך להגיד להורים שלך שאתה אוהב אותם.
בפעם האחרונה.