והיא יושבת ובוכה את הדמעות,
וסובלת מתקופות קצת קשות וקצת רעות
ולא מבינה לבד,
שכבר לא נשאר לה אף אחד.

והיא שוכבת ושוכחת איך לצחוק,
הכאב שלה חזק, היא בוחרת שוב לשתוק
ולא מצליחה לחשוב,
איך אפשר שיהיה לה טוב.

והיא מיואשת מעצמה,
מהחיים ומכל מה שלא קורה לה
בוא תראה לה, את הדרך למציאות,
שהיא עוברת, לבדה
את עצמה קוברת, אבודה
בוא תראה לה את הדרך,
עד היום שהיא תשקע ואז תמות.

והיא יושבת ברגעים קצת מוזרים,
ולא מבינה הכל, וחושבת מה אומרים
על מה שיכול לקרות,
בעצמה רוצה עכשיו לירות.

והיא סובלת מפחדים של אחרים,
לא חשוב לה מה נשאר, איך אותה הם לא זוכרים
ורק ממשיכה לנבול,
והיא חיה כאן בשביל לסבול.

והיא מיואשת מעצמה,
מהחיים ומכל מה שלא קורה לה
בוא תראה לה, את הדרך למציאות,
שהיא עוברת, לבדה
את עצמה קוברת, אבודה
בוא תראה לה את הדרך,
עד היום שהיא תשקע ואז תמות.