נסעתי לסלובקיה ללמוד רפואה וטרינרית... המכינה הקדם רפואית,
כמו שאתם עומדים לגלות, לא בדיוק הייתה קשורה ללימודים, לא
אצלי בכל אופן; בשבילי זה היה שיעור כואב ביותר על אהבה.

כשהגעתי לשם סערו בי הרוחות, הנה אני פה סוף סוף, בארץ חדשה.
עשיתי את כל הדרך הזאת בשביל לרדוף אחר החלום שלי. אני
בסלובקיה, יומיים אחרי הנחיתה, והייתי אמור להתחיל את המכינה
הקדם רפואית שלי. היום הראשון באוניברסיטה היה אמור להיות היום
הכי מדהים בחיים שלי. אני זוכר את הכל, את הריח של בית הספר,
את הפרצופים, את הסיור שעשו לסטודנטים החדשים שאני אחד מהם,
ואני זוכר את אהובי, זוכר איך הוא פסע כמה צעדים מאחוריי. הוא
פחד להתקרב אליי, חמישה ימים לפני הטיסה רבנו והחלטנו על
פרידה. אמנם הגענו באותה הטיסה ואמנם ישבנו במקומות צמודים אבל
הקרבה הפיזית לא גברה על הריחוק הפנימי שנוצר בינינו.
בהמשך הסיור, ממש לפני הכניסה למעבדות הוא חלף על פניי. כבר
בלילה הראשון שלי שם חשבתי איך זה יהיה ללמוד איתו בארץ זרה
כשהוא היחיד שאני מכיר שם. אבל הפנים שלו באותו רגע מול הדלת
של המעבדה אמרו את הכל, ענו על השאלה שלי. אותו מבט, הוא הסתכל
אליי בפנים עצובות, מבקש למצוא ניצוץ של געגוע בפניי, אבל לא
הראיתי כלום. בפנים רציתי לצרוח, השתוקקתי לחבק אותו ולהרגיש
את חום גופו עוטף אותי בנשימה; באותו רגע נזכרתי בחיבוק הראשון
שלנו, בים, איך הוא ליטף אותי וגרם לי להרגיש ביטחון ואז גם
נזכרתי שבאותו יום ממש נפרדנו בפעם הראשונה. לא משנה שחזרנו
אחרי שעה וחצי בערך אבל כבר אז ידעתי שאנחנו אוהבים אבל לא
יכולים להיות ביחד. העניין הוא פשוט שאנחנו שונים יותר מדי אחד
מן השני, הוא לא בשבילי וזהו...
"הוא לא בשבילי, הוא לא בשבילי", המשכתי לשנן לעצמי כשחלפנו על
פני הספרייה. המדריך אמר משהו על ההיסטוריה של הבניין אבל אני
הייתי עסוק מדי בלחסן את עצמי מפניו של אהובי עד כדי כך שאפילו
לא שמתי לב שהקבוצה התקדמה ואני נשארתי מאחור, בוהה בדלת העץ
של המקום.
אחרי כמה שניות חזרתי לעצמי וכעסתי על שנתתי לו את העונג לשבש
לי את סדר היום. בשיחה הקצרה שלנו בשדה התעופה אמרתי לו שאני
מקווה שלא נכביד אחד על השני בעצם היותנו באותו מקום, מנותקים
לחלוטין מהמציאות הרגילה שלנו. כל כך רציתי להאמין בזה אבל שוב
הוא הצליח לגרום לי לאבד שליטה עצמית ולהתכנס בתוכי בשביל
לנסות למצוא כוח להתגבר עליו.
התקדמתי לכיוון הקבוצה, מסביר לכולם שחיכו לי שבעצם אני מתלהב
כל כך מהספרייה שאני לא יכול לחכות להתחיל ללמוד. כולם צחקו,
אפילו הוא לא יכל להישאר אדיש וחייך, ואני חזרתי פתאום שלושה
חודשים אחורה, נזכר באותו ערב שישבנו על שפת הים, שתינו בירה
קרה וצחקנו; אלוהים כמה שהוא אהב את חוש ההומור שלי והנה הוא
מוכיח לי את זה שוב. מוכיח שלמרות שהוא אמר לי שהוא יצליח
להתגבר עליי עדיין יש כמה כפתורים שיכולתי ללחוץ עליהם על מנת
לגרום לו צביטה בלב. בפרץ של ביטחון עצמי, קרצתי אליו, מחייך,
ובאותו רגע האמנתי לשבריר שנייה שאולי בכל זאת נצליח להתגבר על
הכל.

הסיור נגמר.

צעדנו כולנו לכיוון בית הקפה. הוא צעד מטרים ספורים לפניי.
הגברתי את הקצב והדבקתי אותו. פוסע לצידו, ניסיתי למצוא את ידו
אך באותו רגע הוא הסתובב והתחיל לדבר עם בחור ארגנטינאי. הם
התיישבו לשתות קפה שולחן או שניים לידי ואני ישבתי לבד, כואב
על ההזדמנות שהוחמצה, לוגם לי מהקפוצ'ינו וחושב מה אגיד לכולם
כשאחזור הביתה אחרי שלושה ימים בגלל שלא יכולתי לשאת את המחשבה
שאראה אותו כל בוקר בלימודים אבל לא ארדם איתו אחרי יום מייגע
במעבדה לכימיה...


המשך יבוא...