ושוב דורכת על טיפות רכות, מרטיבה את קצות האצבעות. מלקקת
ויורקת ונושכת חזק, מחפשת את השלט אשר נמחק.
והדמעות הן לא דמעות, הן סתם בועות ריקות; אני הולכת מתקדמת
לכיוון מתוק. והידיים לא נוגעות, הן מחזיקות עפר; אני בורחת,
נעלמת, כי הכל נגמר.

ואין לי כוח להסביר את מה שכבר הוסבר; אני דומה לה וזהה לה כמו
עכבר להר. ושוב קולי נשבר, נשרט כמו תקליט ישן; אני צועקת
וזועקת אך אתה לא כאן.

ומסיכות על הפנים שוב מסתירות אותי; אני יודעת שאתה מזמן כבר
לא איתי. והפרחים על השולחן הינם מתים מזמן; אני לא זורקת, לא
נפרדת, הם עדיין כאן.

הריח לא עובר, הוא מטפטף כל יום מעט; הוא מבשם לי את הבית ואת
הלב בקצת. מין אשליה, נוסטלגיה מעבר רחוק; אני עומדת, מתאפקת
כדי שלא לצחוק.

שונים הזמנים שחלפו עליי; אני קצת שונה אך לא שונה מדי. עיינים
חומות עוד מביטות רחוק; אני עומדת, מתאפקת רק שלא לבכות.
ושוב גומרת, מתלבשת, מזמינה מונית; אתה ישן, אני הולכת, דלת
אחורית.

החתולים מייללים, רוצים קצת אהבה; אני עומדת מסתכלת אך אין בי
מה? אין לי מה לתת, לא להם, לא לעצמי; אני הולכת מתנדנדת ברחוב
שלי.

ושוב פנים של השכנים מביטות עליי; והחיוך שוב עלה, ממנו אין לי
פנאי. אני פונה והדלתות כמו מנחשות אותי; הן נפתחות אחת אחת,
מחכות רק לי. מנקה ת'חצאית מהטיפה שלך; אני הולכת, לא צוחקת,
אך גם לא בוכה.