הסוף במציאות רחוק מלהיות הסוף בסיפור, בסיפורים הסופים תמיד
יותר טובים :)
המקומות והשמות שונים כדי ליצור הרפתקה קטנה לירושלמים.
מוקדש לונוס.

הכל החל כמה חודשים אחורה, כשנפצעתי בצבא. החלקתי מגג של מכולה
כשניסיתי לרדת ממנה. הקרח, הרוחות, הגשם ופתיתי השלג בהחלט
גרמו לי כמעט לזכות במכונית ב"פספוסים". אבל זה לא העיקר.

חודש ושבוע אחרי שנפצעתי, התפנית!

אחרי לילה קשה שהיה לי בירושלים, ועוד בפורים, שחרור בערבות של
חבר ממגרש הרוסים, וחצי בקבוק בלאק לייבל, היינו חייבים קפה.
"נבוליט", היה אחד מהמקומות שתמיד ישבנו בו אחרי משמרת "בבלו",
אחד הפאבים המפורסמים ביותר בירושלים. 5 בבוקר, "בירת ארץ
הקודש", יש רק בית קפה אחד שפתוח 24/7. כי איפה עוד תמצא מי
שימכור לך שניצלונים ברוטב צ'ילי מתוק בשעה כזו?. וחוץ מזה,
בשביל לראות בחורות כמו מאי, מחופשות למלאך צריך לדעת מתי
לבוא. ולדעת שלהתערב איתן על ערבים הזויים עלול לגבול בהפסד
צורב.

שם, אחרי הפוך, גדול, חזק, הבנתי למעשה, מה "נבוליט" באמת מסמל
עבורי. הוא סימל את השינוי שאני צריך לעבור לקראת שלוש שנים של
לימודי היסטוריה של ע"י ותקשורת. סימל את השינוי שלפני מעבר
לת"א (באתי להזיע...).

התחברתי למקום. התחלתי להגיע למקום בקביעות. פעם בצהריים, פעם
בלילה, פעם בבוקר. ולא מעט פעמים, כמה פעמים ביום.
עד שפגשתי את המלאך החדש של חיי. ונוס.

בפעם הראשונה שראיתי אותה, הגעתי עם ליעד. ידידה ותיקה משכבר
הימים. לעדכון פרטים אחרונים אחרי הנסיעה שלה לניקוסיה,
קפריסין. אז נוכחתי לפגוש לראשונה את ונוס. חברה מהשכבה של
ליעד. משוחררת טרייה, עובדת בשביל כסף לטיול למזרח. "החלום
הישראלי" בהתגלמותו. צבא - עבודה - מזרח - אוניברסיטה.

לא הספקתי לדבר איתה בכלל, ולא ידעתי שהיא שמה אליי לב בכלל.
עד הפעם הבאה שהגעתי עם חברים ל"נבוליט", וראיתי אותה מנקה
שולחן ליד מכונת הסיגריות. "מה שלום חברה של ליעד ברק?" שאלתי.
"בסדר גמור, תודה. מה שלום חבר של ליעד ברק?" היא ענתה. "לא,
חבר, ידיד", אמרתי וחייכתי."נעים להכיר", היא אמרה וחזרה
לעבודתה.
אחרי ששילמתי, באתי להיפרד ממנה, להגיד לה לילה טוב... המשכנו
לקשקש קצת, על שזה שאני כמעט לא רואה אותה עובדת, והיא הבטיחה
שאם אני אבוא, היא תהיי כאן בשבילי.

זה לקח כמה שבועות, אולי בגלל החגים, אבל זה היה ביום ראשון,
ממש מאוחר בלילה. הגעתי עם חבר לקפה. זה היה כמה ימים אחרי
שצולמתי לכתבה של חיי הלילה בירושלים. כל העיר ידעה על זה. קצת
קשה היה ללכת ברחוב בלי לקבל מחמאות.
ונוס הייתה המלצרית שעבדה בחוץ. המקום היה יחסית ריק ל-12 וחצי
בלילה, כך שהיה לה זמן לדבר איתי. זה היה מאוד מגלומני מצדי
להראות לה את הכתבה, אבל היא קראה אותה וצחקה. "אושיית חיי
הלילה של ירושלים, ממש כבוד להיות המלצרית שלך".
צחקה והלכה.

למחרת אותו היום, היה זה ל"ג בעומר, חזרתי הביתה מ"ישיבת"
לימודים, עם החבר'ה מהפסיכומטרי. בדרך הביתה ראיתי את כל
המדורות שהדוסים הדפוקים האלה עושים עד גובה השמים, סטייל
ההומו ההוא ששורף דקלים כי זה גורם לו לאורגזמות פנימיות.
בשעה אחת בלילה, נייתן, חבר ותיק, נכנס למסנג'ר; אחרי מסע
שכנועים קליל ביותר, הוא אמר לי לחכות בחוץ עוד חמש דקות
ושהולכים לשתות קפה. לא יכולתי לסרב, לפגוש שוב את ונוס,
ב"נבוליט", היה משהו שכדאי לעשות לפני השינה. (חיוך רחב על
השפתיים היה לי בדרך מהחנייה לקפה, ידעתי שהיא עובדת).

ונוס קיבלה את פנינו בחיוך רחב, היינו השולחן היחידי שהיה מוכן
לשבת בחוץ, מתחת לפטריות הגז, בקור הירושלמי של אמצע חודש מאי.
היא הניחה על כתפי את ידה, ואמרה שהיא שמחה שהגענו, העיפה מבט
על קופסאות הסיגריות שהיו מונחות על השולחן, ואמרה שהיא חולה
על נובלס (כמו כל הטובות). היא כבר ידעה מראש מה אנחנו שותים,
כך שאפילו תפריטים היא לא הביאה לשולחן.

היה בה קסם מיוחד, לא עוד בנות שמעולם לא נראה קסם כמותו, אלא
קסם ייחודי, מעין טינקרבל קטנה כזאת, שמגישה קפה לאנשים. "אתה
לא הולך בלי להגיד שלום, שמעת?!" אמרה כשהיא הגישה לנו את
החשבון. "ברור", עניתי, והמשכתי לדבר עם נייתן, כאילו כלום לא
קרה, מחייך מתחת לזקן. כשבאתי ללכת, נעמדתי וקראתי לה. הייתי
בטוח שהיא תסתפק בנפנוף ידיים בלבד, אך להפתעתי היא נשקה על
לחיי וחיבקה אותי קלות... יכולתי להשתכר רק מהריח בשערה. ריח
אשכולית אדומה ופרחי הנרקיס. השמפו שלי (ההיכרות עם השמפו
נעשתה לראשונה מאז שהתחלתי לגדל שער, עקב הפציעה).

נייתן התחיל להתרחק מבית הקפה, ואני נשאר איתה, עומד על רגל
אחת, ונשען על הקב, מתקדם עם ונוס לעבר היציאה מבית הקפה. "את
שומעת, דברי איתי, דיר באלאק", אמרתי לה. "איך אני יכולה לדבר
איתך בלי הטלפון שלך?" היא שאלה, ולא ידעתי מה לענות. חיוך
אווילי ביותר נפרש על שפתיי. "תרשמי", אמרתי, "ואל תפיצי אותו
בשירותי הבנות בבקשה, יש לי טראומות מזה". היא צחקה, ובזמן
שהתחילה להתעסק עם הפלאפון ולשמור את המספר בזיכרון, אני
המשכתי להתקדם, ואיחלתי לה לילה טוב.

"לילה טוב", היא ענתה, ובאמצעות אקוסטיקה מרשימה, הצלחתי לשמוע
אותה אומרת בשקט בשקט, "אל תדאג, אני רוצה את כולך רק לעצמי".