אני מאוד אוהב את המשפחה שלי, אבל אני לא כל כך בטוח שהם
אוהבים אותי. כשהייתי קטן הם היו שמים אלי לב כל הזמן, קונים
לי צעצועים, מראים אותי לכולם, ועכשיו שאני קצת יותר גדול,
ואני כבר יוצא להסתובב בלעדיהם, הם לא אוהבים אותי.

הם אומרים שאני כל הזמן מיילל, וצועקים עלי בגלל זה, שאני לא
מנקה אחרי כמו שצריך, ושאסור לשרוט ולהרביץ. אתמול מיכאלה,
הגדולה במשפחה, הלכה לטייל והיא אפילו לא שאלה אותי אם אני
רוצה לבוא!!! אז ייללתי, ואף אחד לא שם לב.
הם אף פעם לא מקשיבים לי אז נותר לי רק ליילל, לצעוק.

ביום שבת עשיתי במכנסיים, והם ממש כעסו עלי. "אחרי כל מה
שלימדנו אותך......אתה לא זוכר ללכת לשירותים??" הם כעסו עלי,
כולם, ואני- ייללתי. עברו כמה ימים, ומיכאלה לקחה אותי והכניסה
אותי לתוך האוטו של אמא. נסענו, ואני עמדתי להקיא, אבל מיכאלה
לא הקשיבה לי. לאט לאט התחילו הבתים להעשות כפריים יותר, ואז
הם נעלמו. אחרי כמה רבעי שעות הגענו למין בית גדול. היא לקחה
אותי על הידיים, ונתנה אותי למין איש עם ריח של תרופה. הוא נתן
לי חדר עם עוד כמה חבר'ה, ואמר לי לחכות בשקט.

החברים בחדר היו נורא נחמדים, הם סיפרו לי שגם אותם הביאו היום
ושהם מחכים. חיכינו וחיכינו, ומדי פעם היה אחד האנשים לוקח אחד
מחברי, והוא לא היה חוזר יותר. עד שיום אחד מישהו לקח אותי.
הוא אמר שאני מתוק ומסכן מאוד.

בבית החדש היה לי הרבה יותר טוב, לא האכילו אותי בלה-קט,
האכילו אותי בנקניקיות, נתנו לי להסתובב עם חתולי הרחוב
חופשי,ולשוטט בבית, ואפילו לא ניסו לאלף אותי! טוב כמו
שאומרים, משנה מקום משנה מזל, מיייייאו.