פעם חיו בנחל נחמד וציורי שני דגי זהב. היו שם עוד הרבה דגים
בנחל הזה, אבל רק שניהם היו מזהב. הם היו החברים הכי טובים ואף
פעם לא שכחו אחד את השני כי הם כל הזמן היו יחד. שיחקו יחד
מחבואים בין האבנים וכאלו, אכלו יחד יצורים קטנטנים, לקחו את
החיים בסבבה יחד ונהנו מלראות יחד את הצבעים של השקיעה דרך
המים. זה כל כך ריגש אותם שאם היו להם ידיים הם היו מחזיקים
אותן. בינתיים הם הסתפקו בלחכך סנפירים ולעשות עוד כל מיני
דברים שדגים מבוגרים עושים. ככה, כל יום כמעט, הם העבירו את
הזמן בנעימים יחד והיו שמחים ומאושרים. יום אחד, הם קיבלו מכתב
מאיזה רשות מקומית שמודיע שאחד מהם (הדג הבן) צריך להתגייס כדי
להיות דג באקווריום של איזה גנרל. הם היו קצת עצובים מהסיפור
הזה שנחת עליהם פתאום ועורר הדים בנחל. "אל תהיה עצוב, דג זהב.
ייצא לך להכיר מלא דגים חדשים." אמר לו קרפיון שנראה מבין. "אל
תהיה עצוב, דג זהב. הנחל הזה כבר קטן עליך." אמר צפרדע מבוגר
ומנוסה. ואז כולם עשו לכבודו מסיבה גדולה וניסו להרגיש שייכים.
אבל הדג היה עצוב. הוא ראה את הדג-בת מצחקקת עם כולם וידע
שמתחת לחיוך שלה מסתתר עצב, עצב מהול בחשש שהיא ניסתה להסתיר.
אז אחרי שכולם הלכו הוא ניגש ושאל אותה בחשש, "את גם עצובה,
נכון?" הוא חשש מתשובה שלילית שלא הגיעה ובמקומה לא הגיעה
תשובה שהייתה חיובית. הוא הסתכל לה בעיניים מקרוב והחזיק אותה
בכתפיים ואמר "אני מרגיש אבוד", והרכין מבט, "אני לא יודע מה
אני אעשה בלעדייך." פתאום גם היא הרגישה צורך לנחם. "אתה תפגוש
המון דגים ותעבור המון חוויות ויהיה לך כיף" היא ליטפה לו את
כף היד. ובגלל שידעה שחצי מהצער שלו הוא גם עליה הוסיפה מייד
"אני אהיה בסדר, אולי אשחה לנהר ולים ואולי אלך ללמוד
באוניברסיטה. וגם אתה תסתדר." למרות שלא ידעה איך ייראה יום
אחד בלעדיו. "אני אסתדר בסופו של דבר, אבל אני אהיה באקווריום
במקום להיות חופשי כאן ולראות יחד איתך את השקיעה." השמש כבר
התחילה לעלות וקרני אור צעירות החלו חודרות את פני המים. "אני
אוהבת אותך, דג זהב, אל תשכח אותי." היא חיבקה אותו חזק והוא
לחש באוזנה "אני לא אשכח אותך. אומנם יש לי זיכרון של דג זהב,
אבל הלב זוכר תמיד".