מעולם לא חשבתי שאהיה הילד הכי גבר בגן שלי.

את היום הראשון בגן חובה, לא אשכח כל עוד נפשי פועמת. זוכר את
אמא, זוכר את אבא.
שניהם קרוב לוודאי שכחו אותו מזמן. אך אצלי זה חרוט כזיכרון
ילדות, מקועקע עמוק מתחת לעור, צרוב חזק באחת מפינות הלב.

"שלוש דקות לפני שמצאנו את שער הכניסה, ביקשתי מאבא שיעלה אותי
על כתפיו.
מיד אחרי שטיפסתי עליו, ניגנתי עם שתי אצבעותיי על ראשו, את
שירו החדש של בנימין כספי.
מילותיו נדבקו אל שפתיי מאותו בוקר, "השפן הקטן שכח לסגור
הדלת"... גם אחרי שיצא.  
אמא, שסיימה לשוחח עם חברתה, ביקשה ממני שאביט אל סוף הרחוב,
אל שאר הילדים... ואני, אני הבטתי... אל תחילתו.
ולפתע, נעתקה נשמתי. אלוהים עד ראשון, מחוגי השעון היו שם.  
מטרים ספורים מאיתנו, מצאתי לי נסיכה. יעד כיבוש ראשון אל חלקה
בטוחה בגן העדן...
לבושה בבגדים אדומים, שערה כשמש מלטפת, אצבעותיה שיחקו עם בובה
מעל ראש אביה.
עיניי נפקחו אל משמע קולה, פרצופה חשף את יתר רגשותיי כילד קטן
סביב ימים טובים...

הגענו. ביקשתי מאבא שיוריד אותי מעליו. והלכתי לקטוף מפינת
הגינה, פרח זועק אהבה.
ורד לבן עם נגיעה סגולה. במידה ואהיה רחוק, ריחו של הפרח יעיד
על הקרבה.
הבחנתי בה מתקרבת וניגשתי אליה. החזקתי את הפרח קרוב, קרוב...
מאחורי הגב.
מבט אל מול מבט. מילותיי החלו לפצוע את גרוני, הפתיעו אף
אותי...
מסרתי לה את פרחי ונשקתי ברכות על לחיה".  

אינני זוכר את מיטב מילותיי.
אך למיטב זכרוני... רגשי דמעות, עטפו בעדינות את הורי שאר
הילדים.

גם ללא מילים, הרגש מחזיר אותנו אל נשכחות העבר.