גדלנו יחד, התבגרנו לחוד. הפכים מדודים. הוא עושה, אני חושבת.
הוא ילד של החבר'ה, אני של חברת עצמי. הוא ישו הבלונדיני, שזוף
ומתוק, ואני

כן, אני החושבת. הוא העושה. היום מעשיו אחרים. הוא הפורש את
יישותו בין המקומות. וכשפוגשים מישהו שמכיר רק חצי המשפחה,
נאמר: כל כך שונים - אבל.
אבל אותן עיניים בדיוק. אהובתו אמרה לי כשפגשה אותי לראשונה:
אני

מביטה בך והעיניים של אהובי מביטות בי מעבר לבשר. זה מבלבל.
אני צריכה זמן להתרגל. ילדתה המתוקה, שהם מגדלים ביחד, אהבה
אותי בהתחלה, אבל עכשיו אולי חשה זרם תת קרקעי ומגיבה. "את
זקנה ומכוערת" היא אומרת ומעווה אלי פרצוף, במושב האחורי,
בנסיעה בחזרה מחיפה לתל אביב, שני בני משפחה המהגרים שבים אל
ביתם בעיר. אותה העיר. לא אותו הים. היום? אוסמוזה. הוא

קורא עכשיו את כל הספרים שקראתי בזמן בו עדיין גדלנו ביחד, 16
וחצי, אז עברתי לגור עם החבר שלי, הרחק מביתם של הורינו.
הפקרתי אותו בשטח. כן. זה חלק מהחטא שלי בסיבוב הזה. תיקון.
בגלגול קודם מתתי בייסורים כדי להציל אותו. בגלגול קודם היינו
נאהבים.
זה קרה כשהרשיתי לעצמי להתהפנט. חזרתי אחורה לזמן שלא האמנתי
שהוא קיים. וחזרתי. המחזירה הראתה התעניינות גדולה. חקרה כל
פרט קטן. נקבה בשמות. שאלה שאלות. בזמן שזה קרה חשבתי שהיא
פשוט סקרנית לשמוע משהו על אהובה, ומי היה לפני שהיה אהובה. מי
היה כשהיה אהובה של אישה אחרת. בחיים אחרים. אבל
מה היא תחשוב כשאהובתו הקודמת, בעצם, האקס המיתולוגית
המולטי-גילגולית, חוזרת להקרין את הכוח  מקרוב. היינו ילדים.
גדלנו ביחד. התבגרנו. לחוד. אני מכירה אותו טוב כפי שאימו
מכירה. אימו אימי. ומבחינות מסוימות, יותר. גדלנו ביחד, אחר כך
התרחקנו. שתיים עשרה שנים של ריחוק, והתחברנו מחדש. תהליך
שבאותה מידה שהיה ידוע מראש, היה גם בלתי רצוני. משהו חזק אולי
קרא לנו לחזור. הזיז גם גלגלים אחרים. כשאני

רוצה להביט בו, אני הולכת למראה, מביטה בעצמי. מחייכת אל דמותי
אני ממול. הוא כאן ואיננו, יותר מכל תמונה. בעיני הרוח או
בעיני הבשר. מוטבע וזורם בדמי. איך יכול להיות קרוב מזה? דמו
דמי. אחת אמנו. אחד אלוהינו.
מחשבות שמשייטות בדם באותו הקצב שמנורת לבה מחככת ללא מגע
חלמוני-צבע עגלגלים ורוחפים. איזה סוג של חיבור, מה הסיבה
ההגיונית שהוא אסור, כשנפש פוגשת נפש הקשורה אליה במיתרים שמעל
הזמן. מיתרים סמויים מרטטים. זו הוכחה.
מה הוא, יתהה כל בר דעת שמוחו חופשי ופתוח אל הרוחות, מה הוא
ואיכה

הדבר האחד שיודעים עלינו אהובינו ואנחנו איננו יודעים: איך זה
להיות איתנו. מי אנו מבחוץ, מי אנחנו עור מול עור. מיהו האני
השני שלנו. מיהו השלם שהחצאים אינם יודעים אותו. החצאים, כשהם
כל אחד לנפשו. איזה שלם גדול יותר.
המנורה כחולה ואורה נוגה סביב. ירוק, רך. תאורה של אקווריום
עבור מגוריה האנושיים. כמה חושניים כדורי הצבע המחבקים זה את
זה, נפרדים, מתמוססים זה בזה, עולים ויורדים בכזו קלות ועוצמה
המושגות בשיחזור אובייקט של יופי על פי חוקי פיזיקה פשוטים.
יופיה של הפיזיקה. יופיה המוכחש. הפיזיות שיש בפיזיקה, האמיתות
שיש באמת. השלם בתוך חלקו, התרנגול הנם בתוך ביצתו. העולם
הפושט עור וצורה סביבנו, ובתוכו כל התודעות מקופלות, מלבד זו
הבוקעת ממרכז המצח, מבין שתי העיניים, והיא הציר סביבו זורמת
הבנה מכל עבר. ואם התודעה הזהה לשלי אינה משתייכת אל הכלל
ומשתייכת אל אורי, אל עולמי, אליו, המוגן?
ואם אגע בו

יום אחד, האם המגע יהיה כמו ידי על עורי שלי? אם יתרקם הגשר.
האם תיתכנה הבנה וקירבה גם מסביב. אם תהיינה מלים. אם תספקנה
המלים. אם נהיה שניים.
או אחד.