לחשתי את מילות פרידתי מן החורף זמן רב לפני אחרון הגשמים.
החלטתי לעזוב כאשר היה לי ברור כי הקור, בייאושה הארוך והאפל
החוצה את העונות מן הקצה האדום ביותר של עלה האלה עד הניצן
הירוק הראשון החודר בהחלטתיות דרך שכבות השלג העמוקות ביותר על
מנת לחוש בקרני השמש, זקוקה ליותר חום משיכולתי אי פעם לתת,
ועטופה ביותר קרח משיכולתי אי פעם לחבק בידיי האנושיות
והחלשות, שתפיסתן כמובן לא יכלה לנחם אותה אפילו בתקופות
הדימדומים המאושרות ביותר שלה.
למרות הכפור שזחל דרך עורקיי כאשר נכנסתי לעולם של תריסר מעלות
צלסיוס שליליות, חורף עזבה ולא הותירה דבר. אך זה איננו נכון
לחלוטין, כי אפילו עכשיו, בעודי כותב מילים אלו לרקע צלילי
ציפורייה של קיץ, זכרון מרקם שפתייה המטאפוריות, הכמעט
אנתרופומורפיות, נותר חרוט בנפשי. לעולם לא התנשקנו, כמובן, אך
כשנתנה היא לעיניי להביט בה בעודה עובדת ליצור ולהרוס בדרכים
שסביר אני להניח שמאתגרות את כל שיכול אל כלשהו לבצע, כל
שיכולתי אני לתפוס היה תמונת שפתייה, אלו הדלתות הנפתחות להביא
לעולם את הסופות המעצבות אדמות אלו בזמנים שאנו מגדירים אותם
כקשים ביותר עבור בני מיני וכל מין אחר.
ומהו עונשי על עזבוני יצור שבבת אחת היא החזקה והשבירה ביותר
בכל הקיום הנודע? הנני נדון ללכת בעולם האנושי, שדות שבורים
אלו של מלט ואדמה המנוגפים בשינוי עונתי מתמיד מנקודת שווין
אחת של יום ולילה לזו העוקבת אותה בחיפוש אחר גלגולה הגשמי של
נשמתה, מקולל בו בעת בפצע עבודת ידיי בנפשי המסמן את המקום בו
פעם, במחווה של הדבר הקרוב ביותר העולה לתבונתי כאשר המילה
אהבה מופיעה בפניי, נתתי לקור להיכנס לתוך מערכתי הנפשית, וכל
ירח מלא זורח מחזק את בטחוני ברעיון שזמן, בריקודה האסטתי
והאינסופי, לעולם לא תגיש לי יד או תרפא את ליבי השבור בצורה
טראגית כה סטראוטיפית, כאשר האחריות על שבירה זו נופלת רק על
טעויותיי שלי.
חרטה מוצאת מקומה לא בהחלטתי, כי סביר להניח שהחלטה זו הייתה
שייכת לגורל לפני שהיא עברה לידיי, אלא מגדירה צורתה בפחדים
שלי עבורה.
ערומה, כי רק היא עמידה בפני הכפור שלה, חורף הולכת דרך שלגה
המעוצב בצורה מושלמת, מעיזה להביט לאחור כל כמה רגעים מעבר
לכתפייה המעוגלות החשופות לכיוון צללי היצירה ופריחות ההרס,
שווים הם ביופיים, העולים מתוך השלוליות הנותרות בעקבותייה.
