מוקדש לשמעון

פעם היה לי שבלול. האמת היא, שהוא היה דג, אבל הנשמה שלו היתה
של שבלול (החיים לא עשו איתו צדק והוא נולד דג). הוא היה זוחל
לו ברחבי האקווריום ומוציא בועות שקטות, לרוב בתחתית
האקווריום, כדי שלא יראו אותו, הוא תמיד היה ביישן, הדג-שבלול
שלי. כשבאתי ושיקפתי את פני בזכוכית, הוא תמיד כיווץ את ראשו
קמעה, כמו ששבלול מכווץ את ראשו לתוך הבית שלו. כשניסיתי
להכניס דגים אחרים לאקווריום הוא התחבא בין האבנים שהיו מונחות
על הקרקעית, ולא הראה את פניו עד שהוצאתי את הדג הזר
מהאקווריום שלו. היתה לו אהבה לאכול דברים ירוקים. אם הייתי
גורסת לו קצת חסה ונותנת לו הוא תמיד היה אוכל, ואף יותר גרוע-
אפילו כשהיה מדובר באוכל דגים רגיל לכל דבר, הוא היה אוכל רק
את האוכל הירקרק, ולא את החום. לפעמים, אני חושבת, שאפילו
ראיתי אותו מנסה לזחול, אבל הסנפירים הפריעו לו, למסכן.
היה לו חיוך דק על השפתיים אולי זה סתם היה מן עיוות אכזר של
הטבע את גופו, אבל אני יכולה להשבע שלפעמים הוא חייך יותר,
ולפעמים פחות, וכשהוא חייך יותר, קצוות השפתים שלו היו
מושפלות, כאילו הוא לא היה שלם עם האושר שלו. הייתי מדברת אליו
שעות, מספרת לו על כל צרותי, משאלותי, מחשבותי, והוא היה מחזיר
לי משפט או שניים עם בועות. כשהוא היה מוציא בועות גדולות, זה
היה אומר שהוא שמח איתי, וכשהוציא בועות קטנות זה היה אומר
שהוא עצוב עליי (אבל יכול להיות שגם דמיינתי).
בעצם, הוא אף פעם לא היה דג שלי. הוא היה דג עצמאי, כמו שבלול
שיכול לצאת מתי שהוא רוצה, הדג-שבלול שלי הפריח לי בועות רק
מתי שהתחשק לו, ומתי שלא, הוא סתם פיהק בשעמום, או שפשוט לא
הבין מה אני מנדנדת לו.
קראתי לו שמעון; כי פעם הכרתי אדם עם נשמה של שבלול בשם הזה.
הוא כבר הספיק למות, אבל כשהוא מת, הבטחתי לעצמי, שאם אי פעם
אני אראה מישהו או משהו עם נשמה של שבלול, אני אקרא לו על
שמו.