א. הקדמה
כל פעם שמסך המחשב מתמלא אבק אני חושבת על אילן רמון ומחייכת
חיוך ציני.

ב. הזמנה
כשהזמינו אותי לאזכרה של שרון שהיה שכבה מתחתיי שאלתי את עצמי
מה ללבוש ואם זה הזמן לצאת לציבור כשעוד אין לי מה להוכיח
ולפני שהכל כבר נהדר והסתדר...
ואם אחרי שאני אלך משם יסתכלו אחרי במבט עצוב - מסופק משהו,
ויגידו:
"איך שהיא שמנה מאז התיכון" או  "איך היא לא מוצאת את עצמה
עדיין"...

ג. חצאית הודית
החוצפנים שבשכבה מתחתיי סיימו עכשיו צבא וטיילו כבר בחו"ל
והתחילו ללמוד ועדיין נראים טריים ורעננים.
וזאת בלי להזכיר את השכבה שלי מהתיכון שכבר מסיימים
תואר-חתונה-עסק חדש-כיוון כללי.

אני גרתי שנה בערבה. ועכשיו אני משלימה בגרויות. והייתי בהודו
אבל לא טיילתי ולא עשיתי סמים.

כל האזכרה הייתה נהדרת, מה לא היה שם:
ריגושים, בדיחות טפלות, צירופי מקרים מיסטיים, האמת קצת בנאלי
כשחושבים על זה...

אותי לא תתפסו לא מוכנה, אני אשאיר הנחיות ברורות - מה ישירו,
מה יקריאו, את מי לא להזמין (ממתי זה ברור שכולם מוזמנים?) ואז
אני אצחק אחרונה אם חשבתם שלא עשיתי כלום עד עכשיו,שהעברתי את
החיים בלי מטרה, חכו שאני אמות.
טוב, אז מה לא בשליטתי? מה יגידו עליי.
אין בעיה, כבר הכנתי רשימת שחקנים שיתודרכו ע"י יועצת תדמית
מצויינת.
נכון, יכולתי להתספק בכמה רמיזות לחברים אבל לפי איך שהם
קולטים... (כבר שנתיים שאני מתחננת למסיבת הפתעה ביומולדת).
כולכם תגידו בסופו של דבר - "אולי החיים לא היו הצלחה גדולה
בשבילה אבל למות היא יודעת".
כן, למות אני יודעת.

                קטע הקראה: " אלוהים מרחם על ילדי הגן"

ד. אולי אפילו מסיבה
החיים לא מבוזבזים הם מתומצתים לרגע הזה של ההלוויה המושלמת.
ואני הולכת להפתיע בגדול!
בזמן שכולכם חושבים בטח כמה תתגעגעו אליו,
אני הרבה יותר מעשית, וכבר מתכננת כמה תתגעגעו אליי!
בזמן שאתם מחברים את השירים הכי קורעי לב בשבילו,
אני מחברת אותם בשבילי.
כי כבר אמרו חז"לינו: "אם אין אני לי"...

                    מקהלה: "עצוב למות באמצע התמוז"

ה. מי לי?
טוב, השיר הזה היה בהחלט מרגש ולרגע אני סוטה ממחשבותיי
ונהיית פחות ופחות מעשית ומתחילה לבכות...
בכל זאת, הוא באמת היה בחור טוב והמעמד מרגש.
ואז אני אפילו מתחילה להתעצבן על עצמי,
כמה אגואיסטית את יכולה להיות?
אני מוכנה להתערב שכולם פה כל כך איתו בליבם ונפשם ואני במקום
להקדיש לו איזה שיר, איזה ביצוע, איזו מילה... אני מזיינת את
המוח על עצמי. בושה וחרפה! חוסר רגישות בעליל!

               "נעימה צוענית בוכיה"/ מנדולינה: תום כהן

ו. פרופורציות
בסוף הטקס כולם קמו מהכיסאות ויצאו בשקט מהאולם
רגש האשמה גורם לי להתחמק באלגנטיות החוצה בלי לפתח עם אף אחד
שיחה על מה הוא הספיק ומה אני הספקתי.
תום מקפיץ אותי הביתה.
הוא נראה לחוץ כל הדרך ואני פותחת בנאום פרופורציות, כזה
שמקבלים כשמישהו מת, על כמה הוא חשוב לי ושלא יעז לצאת לי
מהחיים.
תום חונה בצד, מסתכל עליי במבט מוזר, ואומר לי "נו, אז איך
הייתי?"