אלוהים, אני יודע, אינך חייב לי דבר.
אני יודע לא בזכותי לבקש ממך ניסים.
אך, בדכאון עמוק ליבי כולו הוא נקבר.
אין בי כוח יותר, עצביי גם הרוסים.
ואיני חזק מספיק כדי לחזור לעבר
למצוא את השגוי ולתקן את מעשי הגסים.

האני שבתוכי לשליטה לא ניתן,
האנוכיות שלי יותר מדי קשוחה.
עומד מולך ובוכה אני כילד קתן,
יורד על שתי ברכיי ומתחנן אליך.
אל תציל אותי לא משדים, לא משתן,
הציל אותי מעצמי - מנשמתי הנכה.

המחשבות מבולבלות במוחי.
עבדות עצמית מתקיימת בתוכי.
האני שבי מאוד, מאוד אנוכי.
טירן עצמי הוא ששולט בכוחי.
הקנאה מתפשטת בכול רוחי.
ליבי כואב, אדוניי, ליבי בוכה...

השיר הזה הוא נכתב בדמעות, אלוהיי.
כל דמעה - אות מצוקה שנשלח כלפיך.
ליבי כילד אבוד בסמטאות של חיי,
הינו זקוק, אלוקים, לנחמה מפיך.
כעת אזלו כבר הרפתקאות נעוריי,
חזרתי בי ומצאתי את האמת שבך.
אנא, עשה ניסים ונפלאות כלפיי,
כי אין סוף לרחמיך - כך נאמר לגביך.