"אם תאכל הרבה כרובית, יום אחד תצליח!". זה משפט מאוד מוזר.
בכלל, הגורו שלי הוא אדם מוזר, כטבעם של גורואים. כשאני מסתכל
בדיעבד אני בכלל לא מבין למה הייתי צריך גורו. היה לי הכל
בחיים: אהבה, כסף, משפחה חמה, ארוחה חמה, ושולחן פינג פונג.
החיים הטובים... אבל הייתי חייב לגוון. בחברה התובענית של
היום, אתה חייב שיהיה לך איזשהו סוג של תסביך. או שאתה מגלומן,
או שאת נימפומנית, או שהיא סדיסטית, או שהוא עם תסביך
אדיפוס(לא עלינו). אבל תסביך זה לא העניין פה, אם כבר בתסביך
עסקינן, חייבים מטפל. אבל מטפל טוב! לא מטפל שיגבה סכום מופרז
לפגישה, ויספר לך על הצרות שלו. אני החלטתי לגוון, ובמקום ללכת
לפסיכיאטר הלכתי לגורו.

הפגישה הראשונה שלנו כשלעצמה הייתה הזויה,(אני עדיין טוען שהוא
סימם אותי במים שנתן לי לשתות)ואני זוכר רק חלקים ממנה.
הגעתי לביתו שבצפון, ומהרגע הראשון שיצאתי מהאוטו והבטתי בבית,
הבנתי את טיב תהליך הטיפול. ד"א, שכחתי לומר, אני בחרתי להיות
מתוסבך בפוביה ממזגנים. הרעשים שהם עושים היוו עילה מספיק טובה
להישאר ער בלילות ולכרסם את הציפורניים. בחזרה לביתו של הגורו,
יצאתי מן המכונית וראיתי למולי בית עץ בעל שתי קומות, עם
חלונות מצופי זהב, דלת אדומה, וכולו צבוע בצבעים אדום, ירוק,
צהוב, סגול, ותכלת. לא כל כך התקשיתי למצוא את הבית כמו שאתם
מבינים.
דפקתי בדלת בנינוחות, והשתהיתי מספר שניות. לפתע נשמע צרחה
מתוך הבית, צרחה מפלחת בתוך השקט שבמושב. נבהלתי כראוי,
והחלטתי לבדוק מה מתרחש בתוך הבית. נכנסתי במהירות פנימה,
וראיתי את הגורו(זיהיתי אותו לפי הנוצות בשיער וצבעי הגואש על
פניו) בתוך אמבטיה הנמצאת בסלון.

"שלום שלום! ברוך הבא שלומי! איזה כיף לראות אותך שוב!" הוא
קרא לעברי בעודו פוסע מן האמבטיה על מנת לחבק אותי.
"שלום...אה, אני אוותר על החיבוק, תודה. אנחנו מעולם לא
נפגשנו, אתה יודע זאת נכון?" שאלתי באסרטיביות.
"בטח שנפגשנו! אתה לא זוכר את הגלגול הקודם בדרום אמריקה? נו
באמת שלומי...." הגורו אמר ונראה מאוכזב קמעה, כשהתיישב על כסא
הנדנדה שלו בעודו ערום.
"אני מצטער, אבל הזיכרון שלי לא במיטבו. במיוחד לא בגלגולים
קודמים. בכל אופן באתי לדבר איתך על הפוביות שלי. אני ממש מפחד
ממזגנים! הם משמיעים רעשים מוזרים, במיוחד אחרי שמכבים אותם!"
צעקתי בפתוס, בניסיון לשחזר את כישרון המשחק שהיה לי
בצעירותי.
"כן כן, מזגנים שמזגנים, שלומי שנינו מכירים אותך, אתה אולי
פחות, אבל אני בטוח מכיר אותך. פוביית מזגנים. נו באמת! רואים
שהמצאת את זה....מנסה להשתלב באופנה החדשה הא?" הוא אמר, התלבש
בבגדים הורודים שלו וקרץ לעברי. "שלומי, אני לא מסכים לקבל
מטופלים יותר. אבל אותך הסכמתי לקבל. אתה יודע למה?" שאל
והדליק את מקטרתו.
"כי התגעגעת אליי מהגלגול הקודם?" ניסיתי להראות לו כמה הוא
מגוחך, למרות שהוא בהחלט הרשים אותי כשהצליח להבין שהמצאתי את
הפוביה, ואף את הסיבה להמצאתה.
"לא, למרות שאתה בהחלט נחמד. יש לך יכולות מדהימות שלומי. אתה
יכול בהינף יד לשנות את העולם. אם רק תתן לי להדריך אותך, אני
אוכל ליצור אצלך כוחות אדירים, כוחות, שבחיים לא חשבת שתוכל
להגיע אליהם!" הוא הגביר את קולו, התקרב לעברי, ובעיניו נראה
ניצוץ מיוחד, ספק מטירוף, ספק מהתלהבות, שהצליח להסגיר אותו.
הוא אכן רציני.
ישבתי מול אדם, עם נוצות בראשו, צבוע בצבעי גואש על פניו, לבוש
בבגדים ורודים, עם זקן עבות צבוע בסגול, מעשן מקטרת שצורתה
כצורת לב, והוא אף מספר לי על כך שאני יכול להיות שליט העולם.
הגיוני לא? כתוצאה מהסיטואציה הסוריאליסטית הזו, התעלפתי. תמיד
הייתי רגיש לסוריאליזם, פעם התבוננתי בציור של דאלי ונלקחתי
לאישפוז.
לאחר שהתעלפתי, התעוררתי כשהגורו רוכן מעליי, עם אותו ניצוץ
מוזר בעיניו. קמתי במהירות ואמרתי לו: "אתה באמת מאמין שאני
יכול לשלוט בעולם?"
"ללא ספק! תסתכל איזה תווי פנים יש לך! אתה מושלם בשביל זה!"
הוא השיב כשהוא מתרומם מן הרצפה והולך לכיוון המטבח.
"תראה" ,אמרתי בכעס והתקדמתי לעבר המטבח בעקבותיו, "אני בן אדם
פשוט, יש לי את כל מה שאני רוצה, אני סתם רציתי להרגיש שייך
לאופנה, אז המצאתי פוביה. מה קרה? העולם התמוטט? אז המצאתי
פוביה! אז מה?! אסור?! אני לא מתכוון להיות שפן הניסיונות שלך,
ואני בטוח שלא מאמין לשטויות שלך!" צעקתי בכל כוחי, והתחלתי
ללבוש את מעילי.
"לא לא! אל תלך! אתה צודק, אני באמת הגזמתי טיפה, תישאר,
נדבר!" הוא התחנן בפניי כשהתחלתי להתקדם ליציאה.
"לא, אני הולך. להתראות גורו! תודה על כלום!" צעקתי וטרקתי את
דלת העץ בכעס. התיישבתי באוטו. התכוונתי להתניע, אך משהו עצר
בעדי. משהו מוזר שמעולם לא חשתי בתוכי. התבהר לי לפתע, שמעולם
לא הזדמן לי לצעוק ככה, ולהרגיש כל כך חי. כרואה חשבון
במקצועי, אני לא זוכה להרבה אקשן בחיי היום יום. הבנתי שאולי
הגורו צודק, אולי דרכו אני אלמד להשתחרר. אולי באמת אני בעל
יכולות אדירות ויש לי את היכולת לשלוט בעולם! "שלומי מלך
העולם! שלומי מלך העולם!" התחלתי לצעוק בתוך המכונית. החלטתי
החלטה.

נכנסתי בדלתו של הגורו שוב. הוא כמובן רץ וחיבק אותי(עדיין
לבוש בבגדים ורודים) ולחש באוזני: "סחתיין, ידעתי שתצליח."
חייכתי גם אני.
מאז עברו חמש שנים. הגורו החליט שבכדי להפוך אותי למלך העולם,
אני מוכרח להתנתק מהמציאות בה חייתי. התגרשתי מהאישה, נפרדתי
לשלום מהילדים, עזבתי את העבודה, החברים, המכונית, אפילו את
שולחן הפינג פונג, ויצאתי למסע חיפוש עצמי. אחרי שנה התיישבנו
בירושלים, עיר הקודש. הגורו החל להתנהג באורח מוזר, ועישן הרבה
יותר מידי סמים.

היום אחרי חמש שנים, הוא מנסה להיזכר מי אני. כל יום מחדש
שנינו יושבים יחד, מנסים להרוויח מעט כסף בדוכן הירקות שפתחנו
בשוק בן יהודה בירושלים. כל יום, אני דואג להזכיר לו את הסיפור
שלי, את מסעותינו יחד, אך הוא בשלו מתעקש לדבר על נפוליאון,
ועל איזה חבר טוב הוא היה.
אפשר לומר שאיבדתי הכל. למעשה אני אומר זאת כל יום, ומתחרט על
הדרך בה בחרתי. וכשאני פונה לגורו, ומבקש עזרה בבעיותיי, הוא
משיב לי במשפט ההוא, שהוא אומר לכל הלקוחות שלנו : "אם תאכל
הרבה כרובית, יום אחד תצליח!"