"נשקי אותי כאילו לא ראית אותי שנתיים". אתה יודע, מפעם לפעם
זה באמת נראה כמו שנתיים. השבועות אף פעם לא היו כאלו ארוכים,
והזמן איתך טס, בדיוק כמו שאמרו "הזמן טס שנהנים".
הלוואי ויכולתי להגיד לך מה המטרה של הכתיבה הזאת. אבל אין לי
מושג. מזמן לא כתבתי. כי כתיבה הפכה למפלט שלי כשרע לי ועצוב.
לעומת זאת עכשיו, כשאני מאושרת וטוב לי, המילים לא באות על
הנייר. אז למה דווקא עכשיו, ומה הפואנטה? עכשיו כי אני דואגת,
ואהבה אליך מוצפת בדאגה, וחששות ופחד. אני לא רוצה לחשוב על
תשובה למשפט "מה הייתי עושה בלעדיך", אני אפילו לא רוצה לחשוב
על האפשרות לשאול את אותה שאלה. אני הולכת סחור סחור ומספרת לך
דברים שבשיחות שלנו לא יוצא לי להגיד. כי זה לא הזמן או המקום
והדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה להכביד עליך או להקשות עליך.
אני יודעת שאם הייתה לך האפשרות היית נשאר, הבסיס לא כזה מקום
קוסם כשיש אנשים שאוהבים אותך ומחכים לך בבית.
אני נשבעת שאני מנסה להיות חזקה. ברמת העיקרון אני מצליחה,
פניי הפוקר והחיוך תמיד עליי כשאתה לידי, אבל אני לא יכולה
להבטיח לך שהם נשארים שם גם שאתה חוזר. והלוואי ולא היו מציפות
המחשבות, הדאגות והחששות. והלוואי והייתי מצליחה לישון טוב
בלילה.
אני לא יודעת בשביל מה אני כותבת את זה. אני רק יודעת בשביל
מי. בשבילך, חשוב שתדע כמה אני אוהבת אותך, וגם אם לפעמים נדמה
שלא - אני מבינה אותך. ויש פינה בלב שלי שהיא רק שלך, ועכשיו
אני יושבת וסופרת את הרגעים עד ששוב אוכל להיות איתך. בבקשה
תחזור מהר, ובשלום.