שוכב בחדר, רגליים על הקיר, הראש מתדלדל לו ככה בין שמים
ומיטה. הטלויזיה משמיעה לו מוזיקה, אבל מכיוון שהווליום מושתק,
הוא לא מוטרד מזה. ("כמה טיפשי", חושבת אחותו שעוברת ליד החדר
שלו ומציצה פנימה. "MTV בלי סאונד.. טוב, תמיד חשבתי שיש לי אח
דפוק").
הוא מתעלם מהטלויזיה, מתעלם מהדמות שעברה ליד דלת חדרו הפתוחה,
מתעלם מעצם העובדה שדלת חדרו בכלל פתוחה. הוא עסוק בלאכול את
עצמו. לא באופן המילולי, למרות שפעם, באיזה יום כיפור אחד, הוא
ברצינות שקל את הענין, אלא באופן העמוק של הביטוי. באופן הכואב
(יותר).

אחרי שנתיים, הוא לבד. בעולם הגדול והמפחיד. לבד. היא מצאה
מישהו אחר. הוא לא ידע מי, אחרת הוא היה מחפש את הבנזונה, ולא
שוכב ככה בחדר, אבל - "מה שחשוב זה שאת מאושרת". הוא עדיין לא
מאמין שאמר לה את זה. הוא קם בחופזה מהמיטה, רץ לשירותים,
ומקיא. קיטש יכול להיות כל כך דוחה לפעמים.

חוזר למיטה, מתחרט, ונשכב על הרצפה. קשה זה טוב. קשה יש רק
בלחם, וגם אותו אוכלים. לא מבין איך מחשבותיו נדדו ממנה לסמל
הבנזונה. מתרכז שניה, וחש בצביטה כואבת בלב. כן, הוא שוב חושב
עליה.

היא אמרה לו שהיא שמחה שהוא לוקח את זה כל כך יפה, ושהיא באמת
רוצה שישארו ידידים. ובאמת, זה לא הוא, זאת היא. ("כן", חשב,
"זה באמת אחד מהמשפטים החזקים").

מהבית שלה הוא הלך ישר לבית של הדס, הידידה שלו, שתנחם אותו.
היא גילתה המון אהדה והבנה, חבקה אותו, ואמרה לו שמורן לא
יודעת מה היא מפסידה, ושלא ידאג, יש עוד המון דגים בים, ובחצי
חיוך אמרה, שמה שלא הורג, מחשל. את המשפט האחרון הכיר טוב
מהצבא, רק ששם מוסיפים "ומה שהורג מחשל את אמא". הוא נפרד
ממנה, והלך הביתה.

מה שלא הורג מחשל... המשפט הזה חוזר ומהדהד לו בראש. הוא רץ
לשירותים, ומקיא שוב. הפעם הוא כבר תוהה אם ההקאות האלה לא
יפריעו לו.
תוהה גם, איך זה שכבר עברו עשר דקות והוא עדיין לא נרדם... 40
כדורי שינה זה לא צחוק.
מה שלא הורג מחשל...

הוא יבחר לעצמו את חוויות ההתחשלות שלו.