מצאתי איש יושב על הגשר וממלמל. ארזתי אותו ושמתי במזוודה. היא
נהייתה כבדה, אך עדיין היה מקום. 'הנה שם, ילדה קטנה בוכה'.
התקרבתי. סתם. לקחו לה את הסוכרייה כנראה. הצעתי לה סוכרייה
חדשה. לא חינכו אותה נכון. דחסתי גם אותה למזוודה. כבר בקושי
היה מקום. 'הנה בהמשך הרחוב כלב עזוב'. הוצאתי חוט מתרמילי
וקשרתי אותו. הלכנו ברגל. 'זהו להיום. אולי עוד זקנה עבשה
ששוכבת על הספסל'. הרמתי אותה. 'אוף, כבד'. ניסיתי שוב. הפעם
היא נפלה. 'עכשיו היא כבר באמת מיואשת. דווקא כשחשבתי להשאיר
אותה על הספסל'. הנחתי אותה על כתפי כמו חמוס, אבל יותר גדול
ויותר כבד. היא הכאיבה לי בצוואר.

זה היה קשה ללכת את כל הדרך בחזרה הביתה. האיש הממלמל לא שתק
לרגע. "הכל תלוי בנו. אנחנו צריכים להתאגד יחד. אסור לנו לתת
להם לקחת מאתנו את החיים. הם רק רוצים להשאיר אותנו ככה. זה רק
נהיה יותר ויותר גרוע. אתם ואני ביחד..."
מידי פעם שילחתי אגרוף לעבר פניו של האיש. נדמה היה לי שפגעתי
גם בילדה לפי הצווחה החנוקה שנשמעה מהמזוודה. בכל מקרה, האיש
הממלמל השתתק לרגע ואז התחיל למלמל שוב. בהתחלה עוד ריחמתי
עליו קצת, ולו בגלל הילדה. בשלב מסוים התחלתי לבעוט במזוודה
בחזקה. 'בעיטה או לא בעיטה, לא צריך שהילדה המסכנה תשמע את
הדיבורים האלה. זה עוד יפיח בה תקווה, ותקווה זה מסוכן לעסק'.
יכולתי לשחרר את האיש ולזרוק אותו בחזרה למקום שממנו בא. אבל
החלטתי שאם כבר ארזתי אותו במזוודה לפחות אשלים את המוטל עליי
ודבר ראשון אצווה על ברכה להשמיד אותו. 'אולי בכלל, להשמיד כל
איש ממלמל שאני נתקל בו. זה רעיון טוב. הם מסכנים את העבודה של
כולנו'.

כשהגעתי הביתה, פרקתי את כולם וסימנתי לברכה בידי להשמיד את
האיש הממלמל. היא הנהנה. בתוך הבית היו כל האנשים משבוע שעבר
וגם כמה חיות. אשתי בישלה לכולם ארוחת ערב. הגענו מאוחר אך
עדיין נשארו כמה מנות קרירות. חיממתי אותם בעצמי. ברכה ניגשה
אל האיש הממלמל ואחזה בידו.
"כבר כמעט שלא רואים היום אנשים ממלמלים" אמרה ברכה לעצמה.
"הממשלה רצחה את כולם" השיב האיש הממלמל ואני התפלאתי על
החוצפה שהייתה לו לפנות ישירות אליה בלי שנתבקש.
היא לקחה אותו לחדר השני שבמטבח, להיכן שהיו תולים את הבשר
הטרי. באופן מסתורי, גם מבעד לדלת העבה יכולתי לשמוע את
מלמוליו של האיש. לפתע נשתתק. חשבתי לעצמי בתומי "איזו מיומנות
יש לאשתי! איך הצליחה להרוג אותו כל כך בשקט!"

"נו, אז איך היה בעבודה?" היא שאלה, עגלי זיעה נפלו ממצחה של
ברכה שהייתה שכובה על הספה ורגליה המוגבהות נשענו על הידית.
"נראה לי שזה נהיה קשה יותר מיום ליום" עניתי.
"כן, גם אני חושבת".

הסתכלתי על פניה החיוורות ועיניה הטרוטות המעוטרות בעיגולים
שחורים. רציתי להתכופף ולנשק אותה על פיה או לפחות על מצחה
הלח. אבל כאב לי הגב. הייאוש גבר ברחובות. פעם עוד היו פה ושם
אנשים. רובם היו מפחדים להודות בזה. אך בתקופה האחרונה, כל אחד
שהיית שואל "מה המצב?" היה עונה "יהיה טוב בקבר". העבודה שלי
הייתה לאסוף אותם. בסוף כל חודש הייתי מוסר אותם לשוחט ומקבל
כמה לירות לכל אחד. פעם הסחורה הייתה יקרת ערך. אך באותה
תקופה, ידעתי שצריך להביא איזה מאתיים חמישים בשביל לקבל
משכורת ראויה. נראה היה שככל שעול העבודה גדל, כך קטנה התמורה.
'עוד מעט וכבר לא יהיה לנו במה לקנות לחם'.

את העבודה המשונה הציעה לי אדל, בחורה קטנה ורזה עם הרבה
נמשים. היא הייתה סוחרת בבני אדם עוד כשהייתי ילד. אז היו מעט
מאוד סוחרים והשלל חולק בין כולנו. עם הזמן צצו להם עסקנים
צעירים, אני ואדל, דרכנו נפרדו אחרי מה שקרה והתחרות הפכה רק
יותר ויותר קשה. זה אפילו לא היה רעיון שלי לקחת את הנואשים
שבהם. פעם ראיתי איזה מישהו עם שיער ארוך ושחור עושה את זה.
הוא בעצמו לא חבש כובע ואפילו לבש מעיל. הוא היה אוסף את החיות
מפחי הזבל. בהתחלה זה נראה לי מגוחך, כי מי יביא חתול או כלב
למקום שבכלל סוחר בבני אדם? אך כשהגעתי לנקודת האיסוף ראיתי
להפתעתי שהחיות מזכות אותנו בתגמול קטן אך משמעותי. ובכלל, מי
שהביא חיות נוסף על בני אדם נחשב אצלנו לבן אדם יסודי. אז
התחלתי גם אני. לקח עוד הרבה זמן עד שלמדתי שהאיש עם השיער
השחור היה קובי, ושהוא אסף בעיקר בעלי חיים כי לא היה נעים לו
לאסוף בני אדם.

היו מקצועות קצת יותר טובים לעסוק בהם. אבל אני מעולם לא
למדתי, וגם השכר עבור הסחר במיואשים היה למעלה מהממוצע במשק.
חשבתי לעצמי 'איזה איש חסר אמביציה או השכלה יכול להרוויח
למעלה מן הממוצע?' גם העבודה עצמה הייתה נטולת סיכונים. אם
הייתה עוברת משטרה ליד הבית כי השכנים התלוננו על הרעש של
הדיירים, הייתי מכניס אותם ומקבל את השוטרים בברכה. אז הייתי
מראה להם את ברכה המיוזעת מגישה ארוחות ערב חמות למיואשים. מיד
היה ליבם נמס והם היו הולכים בלי לבקש אפילו כוס קפה.

בלילה הפריעו הגניחות את מנוחתנו. התהפכתי במיטתי מצד לצד.
גניחותיהם של המיואשים הפכו חלשות יותר ויותר עם הזמן. למרות
זאת, בתקופה האחרונה נראה היה שהם הפסיקו לוותר כל כך בקלות.
היה בזה משום יתרון, כי לאנשים שלא מוותרים לא חייבים לתת יותר
מידי אוכל. החסרון היה הגניחות בלילה. באותו לילה ספציפי קמתי
ממיטתי לשירותים והחלטתי לחטוף משהו לאכול במטבח. היה זה מנהג
שסיגלתי לעצמי, לאכול בלילה. ההסבר פשוט: באור היום לא יכולתי
לקחת יותר מידי אוכל. אשתי, גם אם לא הנהיגה משטר טרור
קולינרי, הבהירה לי שאין לנו יותר מידי אוכל וצריך לאכול כמה
שפחות. כך היה שלאור היום המיואשים היו אוכלים יותר מאיתנו.
אבל בחושך, אז יכולתי לחטוף לעצמי חטיפים בלי שאף אחד יראה.
ברכה ידעה, אני מתאר לעצמי, אך היא לא אמרה דבר. סביר להניח
שגם היא בחצות היום הייתה קמה ממיטתנו והולכת לחטוף חטיפים
במטבח.

נכנסתי לחדר הבשר. רוח קרירה חדרה פנימה והכניסה קרני אור לבן
של הירח. עקבתי אחר מקור האור בעיניי עד שהגעתי לחלון. החלון
היה פתוח. זה היה משונה כי אצלנו אף פעם לא היה חלון פתוח בחדר
הבשר. נעלתי את החלון ומייד חזרתי לחדר המגורים ובדקתי את
הסחורה. כולם היו שם, ישנים וגונחים. כולם חוץ מהאיש הממלמל.
אבל זה היה בסדר כי האיש הממלמל באמת לא היה אמור להיות
ביניהם.  

היה זה היום האחרון בחודש וכל הסוחרים הגיעו למפעל. תחושה
מגרדת של אי נוחות נפלה על הגבה השמאלית שלי וסגרה את העין
למראה רשת הסוחרים שהחזיקה מוכרנים קטנים שאספו כולם אנשים
מיואשים וגם כאלה שעוד הייתה להם תקווה. מימין הייתה מונחת
ערמה בלתי מנוצחת של גופות. "הם מוקפאים" קרא גרשון בצהלה לעבר
מנהל האיסוף. אני לא הקמתי רשת. יכולתי אולי לקחת נערים
מיואשים ולארגן אותם. אולי ככה הייתי מצליח. 'ועוד להקפיא
אותם! הרעיונות שעוברים לאנשים בראש בימינו...'

ההבעה המשונה של בעל המפעל בכלל לא הייתה קשורה אליי. אך כשהוא
התקרב כבר הבנתי שמה שלא היה שם, זה הלך להחמיר בעוד שלוש
מילים בדיוק: "זה הכל?"
"זה הכל?!" עניתי "אני רק בן אדם אחד!" זיעה קרה הצטברה בין
קמטי הדאגה שחרשו את המצח שלי.
"יכולת להיות יותר"
הוא הורה לפקידים לקחת את הסחורה. עמדתי בתור וחיכיתי לתשלום.
בעל המפעל נעלם במעלה המדרגות. יכולתי לומר שהשתרר רגע של שקט
כבד. אך למען האמת, גניחותיהם הנואשות של חבילות האנשים והחיות
שסחבו שכניי הסוחרים שימשו נעימת רקע לדממה שהייתה אמורה
להתרחש.

הוא חזר, בידיים ריקות. פניו חרושות הקמטים נראו עייפות מתמיד.
בהיתי בו בציפייה. הוא הניד ראשו לשלילה. כבר שלושים וחמש שנה
שאנו מכירים, ומאז מותה של אישתו זיכרונה לברכה ממחלת הסרטן,
לא ראיתי על פניו הבעה כואבת שכזו. "אני חושש שזה לא יספיק"
הוא קרא לי לשיחה.

משרדו הישן היה ממוקם בקומה העליונה של המבנה הנטוש. לפני שנים
הייתה זו חנות המפעל של רשת למכירת עגלות תינוקות וצעצועים.
אימא שלי קנתה לי את ג'ורג' בחנות הזאת. ג'ורג' היה הליצן מהבד
שהיה תלוי בלול שלי מתמיד. אהבתי את ג'ורג' מאוד אך מעולם לא
נגעתי בו כי הוא היה ליצן ואני פחדתי מליצנים. היה לו חיוך
חביב ואף אדום וגדול. עד היום הוא מונח ליד המיטה בחדרי.
כשנולד בננו, אישתי רצתה לתלות את הליצן בלול שלו אך אני לא
הסכמתי. איתי, הבן שלנו לא פחד בכלל מליצנים ואהב מאוד לפרק
בובות מבד. לא רציתי שזה מה שיקרה לג'ורג'י שלי.

בעוד אני התלוננתי בתזזיתיות על התנאים הנוראיים, על הקושי, על
חוסר האנושיות שאנו הסוחרים נתקלים בו מול ההנהלה ועל הדרישות
הבלתי הגיוניות שמציבים בפנינו חיפש בעל המפעל אחר משקפיו
הגדולות והעגולות. כשמצא אותן והשעינן על חותמו ואוזניו, היה
זה סימן שדברי נשמעו ועכשיו תורו לדבר.
"המצב הוא, כמו שתיארת אותו, מצער" פתח בעל המפעל, "גם עלי
מוטל עול כבד. גם אני נדרש לספק את הסחורה. וכמו במקרה שלך,
התמורה לא משתווה להשקעה"
רק שהתמורה שלו אפשרה לו לחיות בבית קרקע מרווח עם חצר וכלב.
באשר לתמורה שלי, אפילו מקום לשכן בו את הסחורה לא היה לי.
כמובן שלא אמרתי לו את כל זה.
"קשה לי עם זה במיוחד, מכיוון ששנינו מכירים זה מכבר..." הכרתי
אותו עוד בזמן שאת המילים 'יעקוב פלדמן, מנהל כללי' על התג שלו
החליפה המילה 'קובי' ואפילו לפני זה, אפילו לפני שהיה לו בכלל
תג. אפילו בזמן ששנינו היינו שני אספנים ששמרו סוד.
"אני מבין" הקדמתי תרופה למכה "אם כך יהיה עלינו להגיע להסדר"
"זה לא יהיה עניין של מה בכך" הפציר בעל המפעל, "עליך לקחת
בחשבון את הנסיבות"
הנסיבות היו, כמובן העובדה שמצבי הנואש הפך אותי בעצמי לקורבן
של ממש. ברגע שתוסר מעליי החסינות, יעוטו עליי הסוחרים האחרים
ויקטפו אותי מהעולם הזה.
"ובכן" כחכחתי בגרוני כחכוח שניסה להעפיל על עגלי הזיעה שנשרו
ממני כעלים מעץ בשלכת. "הייתי מעוניין קודם כל להגן על המשפחה"
בני הקטן שכבר גדל עקר מזמן לארץ אחרת. בעל המפעל ידע, כמובן,
שהוא לא נכלל בניסוח. המנהל הרכין את ראשו כך שמשקפיו הגדולות
כבר לא היוו גורם מבודד בין עינינו. "אני יודע שעמך משפחתי
תהיה מוגנת ובטוחה. אולי אף תזכה למעט שיפור באיכות חייה"
כשאמרתי את המילים האלה כבר הייתי משוכנע שאני עושה את הדבר
הנכון. הרי שלמנהל, מאז אשתו המנוחה לא הייתה אישה. 'ואשתי,
ברכה המסכנה שכל היום רק מבשלת ומנקה ומנקה ומבשלת, לא יזיק לה
שינוי מרענן שכזה, ולו לזמן מה, עד שמצבי ישתפר' חשבתי.
"ומה יהיה עליך?" שאל בעל המפעל.
"אני כבר אמצא דרך להסתדר, אני מניח. אולי אפילו אקים בעצמי
רשת"
"תעשה את זה" הוא הנהן ונתן בי מבט רחום.

חזרתי לבדי לבית הקטן. פשפשתי בכיסיי והוצאתי את המפתח. ביד
רועדת דחפתי אותו לתוך המנעול וסובבתי. הדלת נפתחה בקלות,
מלווה בצליל חריקה מוכר. נכנסתי פנימה.

בפעם הראשונה מזה שלושים וחמש שנה הבית היה ריק. בכל סוף חודש,
כשהייתי מביא את המיואשים הביתה וחוזר למפעל היה מין שקט נעים
כזה, פרטי, שלי ושל אישתי לבד. אבל בלי ברכה, הבית היה ריק
לגמרי.

המטבח היה מצוחצח. גם הסלון. אפילו המיטה בחדר השינה שלנו
הייתה מוצעת. נשכבתי על המיטה והבטתי בתקרה. 'איזו אישה טובה
יש לי' חשבתי 'אפילו לפני שהיא עוזבת אותי היא מנקה את הבית'.
המחשבה השנייה שעברה לי בראש באותו רגע הייתה 'עכשיו היא מנקה
את הבית של קובי'.

קובי. הבית שלו היה כל כך שונה פעם. כל כך קטן ומלא חיים.
זכרתי את חדר האורחים המצ'וקמק. זכרתי איך ברכה ישבה לה שם, עם
חולצה משומשת שהגיעה כמעט עד למטה והשאירה צל כהה ומסקרן בין
רגליה המשוכלות בישיבה מזרחית על המזרן הירקרק והדהוי.

בשנים האחרונות, אני כבר הייתי בין הבודדים שידעו מה עושים עם
המיואשים. אוכל, שתייה, דשן, ביגוד. הפרוייקט האדיר והמשגשג
הזה צמח תחילה במחתרת כשאנשים כמוני וכמו הג'ינג'ית קיבלו
הצעות עבודה לא שגרתיות. חלקם נענו להצעות מחוסר ברירה (כמוני)
וחלקם מתוך יצרי אלימות וסדיסטיות חבויים. המשימה הייתה לאסוף
מיואשים. המטרה - בשבילנו כסף. בשביל לקוחות המפעל - מימוש
פנטזיות וסיפוקים מכל הסוגים.

אני זוכר את איוון שקרא לעצמו איוון האיום. הוא היה אחד
הלקוחות המסוכנים ביותר. הוא אהב לקחת זקנים ונערים ולפסל את
גופם בבטון כך שהבטון כיסה אותם ורק הבטן שלהם הייתה חופשייה
כדי שיוכלו כולם לראות שהם עדיין חיים. את הפסלים החיים הללו
העמיד בדירתו בכל מיני פוזות משונות וכל פעם שנשלחנו להביא לו
את הסחורה היינו בורחים משם ומקיאים כל הדרך הביתה.

עד שאדל הפסיקה להקיא. יום אחד היא קראה לי לבוא איתה למחסן
ולקחה את אחת הנערות המיואשות לחדר צדדי. היא נעלה את הדלת
מאחורינו ואמרה משפט אחד שאני לא אשכח בחיים "זה ליומולדת
שלך". נשענתי על הקיר הצדדי כך שיכולתי להרגיש את הקור חודר לי
לגוף וגורם לצמרמורות בעמוד השדרה. הייתי נער. ידעתי שאסור היה
לגעת בסחורה. אבל לאדל לא היה אכפת. היא הורידה את הבגדים
מהנערה המיואשת. אני לא זוכר בדיוק מה היא לבשה אבל אני זוכר
שהחזייה שלה הייתה קצת קרועה, וגם התחתונים. ואני זוכר שהיא לא
הייתה מגולחת. אני זוכר את העיניים החומות שלה מביטות בי ואת
השיער השחור והכהה שלה שהיה נפוח כמו צמר גפן. באישונים שלה
השתקף הייאוש בהתגלמותו כשהיא הביטה באוויר בעיניים מזוגגות.
כנראה שגם היא ידעה שאסור לגעת בסחורה.

אדל דחפה את אצבעותיה אל סבך השיער של הנערה. היא ליקקה את
הלכלוך והאבק מהמצח שלה. היא כרסמה את אפה. צפיתי במחזה המשונה
כמוכה הלם. אדל התחילה למשש את הגוף של הנערה. יותר מכל אני
זוכר שחשתי מוטרד כשהיא איבדה את אצבעה האמצעית בתוך סבך השיער
שבין שתי רגליה של הנערה שעצמה באותו רגע את עיניה ונשענה
אחורנית על הקיר. אדל חייכה למראה פני הנערה שהתעוותו לפתע.
היא סובבה את ראשה לראות את פני המיוסרות וקרצה לי. הייתי
לחוץ, לחוץ מאוד. רציתי שזה ייפסק כל הבלגן הזה. לא רציתי
שיתפסו אותי. ידעתי מה קורה למי שתופסים אותו נוגע בסחורה.
ידעתי מה קורה למי שתופסים אותו רואה את אדל נוגעת בסחורה
בצורה... כזאת. לשונה הסקרנית של אדל טיילה במקומות משונים על
גופה של הנערה. היא עצרה עצירות לא ברורות סביב בית השחי
והמותניים. 'מה לעזאזל היא רוצה?' חשבתי בזמן שחיכיתי בשקט
שהיא תגיע כבר למקום אליו אני הייתי הולך. ידעתי יותר טוב. ככה
לפחות חשבתי אז, שידעתי יותר טוב איפה צריך ללקק. עיניה של
הנערה נפקחו כשאדל ליקקה אותה בין הרגליים. השיערות השחורות
כיסו את אפה של אדל בתלתלים תלתלים, כמעט כמו התלתלים
הג'ינג'יים של אדל. הנערה הסתכלה עליי. ישר עליי. לא יכולתי
להסית את המבט. ניסיתי, אבל אז הוא נתקע באינטגרציה של תלתלים
ג'ינג'יים ושחורים שהתרחשה בין רגליה אז מייד השבתי את המבט
בחזרה למקומו. הנערה המשיכה להסתכל עליי. היא פערה את פיה
ונשמה נשימות קצובות. זה היה בערך השלב שבו הקצה של הזין שלי
התחיל להתחכך בעדינות בבד המתוח של התחתונים עד שיכולתי להרגיש
את זה. הייתי מתוח, מאוד מתוח. אבל לא נגעתי בה. גם כשאדל
סיימה. איזה אידיוט הייתי! כל כך פחדתי שיתפסו אותי עושה לה
משהו שלא נגעתי בה. היא חייכה אליי ואני לא נגעתי בה. כנראה גם
בשבילה זאת הייתה הפעם הראשונה.

כבר למחרת בבוקר חזרתי אל המפעל והיא נעלמה. נכנסתי ביחד עם
הסדרנים, לבשתי סרבל והתחלתי בעבודה. זה לא היה משונה לעבוד
יחד עם הסדרנים כי הסדרנים היו אנחנו. היינו עושים משמרות
סדרנות בתורנויות כשכל יום היה אחראי אחר שנשאר במפעל ודאג
שהמיואשים לא יברחו. היו הרבה אנשים מיואשים במפעל כבר אז. אבל
זה לא היה כמו היום. בסך הכל קומה אחת, כמעט מלאה בייאוש, לא
צפוף, מחניק רק מעט. יכולתי לראות אותה בקלות. ולא ראיתי. היא
לא הייתה שם. הורדתי את הסרבל באכזבה והתכוונתי ללכת הביתה. אך
לפני שיצאתי השוויתי את רשימת הנוכחים עם רשימת השמות שהייתה
תלויה במשרדו של מנהל המפעל דאז, והיום אחד מבעלי המניות
הגדולים. היו ברשימה בערך ארבע מאות שמות (היום אני יודע שהיו
קצת יותר אבל אז ארבע מאות היה נראה הרבה). לא היה לי שום
סיכוי להשלים את המשימה הזאת בלי להשתהות מספיק זמן בשביל שאחד
הפקידים או מנהל המפעל ייכנסו לחדר ויתחילו לשאול שאלות. הייתי
מצליח להתחמק מהשאלות כמובן, בסך הכל הייתי על תקן סדרן, וזה
טבעי שסדרן ירצה לבדוק את רשימת השמות. אבל עדיין לא רציתי
להיתקל באף אחד בעת שאני מחפש את שמה של אהובתי. אם לא לגעת בה
אז לפחות לגעת באותיות הקטנות, לפחות לדעת את שמה (אם לא לדעת
אותה). הרשימה הייתה ארוכה והאותיות היו קטנות. העיניים שלי
התחילו לכאוב בדיוק כשקובי התפרץ למשרד וצעק "חסרה לנו נערה,
ברכה שפיגלמן!"

"ברכה שפיגלמן" שיחקתי עם המילים בפה עוד מספר פעמים לאחר
שחזרתי אחריו. קראו לה ברכה שפיגלמן. היום קוראים לה ברכה
אליהו. אך באותו היום היא עוד לא הייתה ברכה אליהו. באותו היום
היא נעלמה. והייתי צריך למצוא אותה. כבר בזמן שעוד היינו
מחתרת, הייתה חובה לתפוס ולהשמיד את מי שניסה לברוח. משתי
סיבות: מי שניסה לברוח תמיד ינסה שוב אז אם תופסים אותו אין
טעם להחזיר אותו למפעל שלא ימריד את האחרים. הסיבה השנייה
הייתה שמי שניסה לברוח יכל להפיץ את השמועה (ויש לזכור שפעם לא
היה מותר לאסוף אנשים) ולגרום לנו לבעיות רציניות בעסק.

קובי מעולם לא היה חבר קרוב. למען האמת, לפני אותו אירוע, בכלל
לא הכרנו אחד את השני יותר מידי. הוא עשה את העבודה שלו, ואני
את שלי. אני הייתי בכלל בחבורה של אדל (שכללה את אדל ואותי
ולאדל זה הספיק). הוא היה בחבורה של הבנים. אבל נדמה לי שהוא
לא היה אף פעם באף חבורה. מה שכן, קובי היה אחד מהאנשים
הבודדים שבאמת ידעו לקרוא עיניים.

"זה לא כזה מסובך" הוא אמר לי פעם "פשוט צריך לשים לב". התחלתי
גם אני לשים לב. הצלחתי לקרוא עיניים, אך לעולם לא כמו קובי.
קובי היה מסתכל עליך, לא בוהה, מסתכל בחטף ואז היה מזיז את
המבט הצידה, כאילו הכל כרגיל. וזה היה מספיק. ככה הוא היה
קורא. "אסור שאנשים ישימו לב שאתה קורא להם את העיניים, אחרת
זה יגרום להם להרגיש לא נעים" זה היה ההסבר שלו. ובאמת, הדבר
שקובי הכי שנא בעולם זה לגרום לאנשים אחרים להרגיש לא נעים.
השד יודע איך הוא הגיע לעבודה הזאת. אני זוכר שהייתי אצלו בבית
פעם, זה היה מקום קטן מאוד ומלא באנשים. אוכל לא היה בבית הזה
יותר מידי אך שתייה הייתה בשפע. "אצלנו תמיד הייתה שתייה"
התגאה אביו. "גם כשזה היה אסור". השד יודע איך השיגו את כל
השתייה הזאת כי אוכל לא היה שם. אפילו לא לחם, אפילו לא כלום.
לפני שההורים שלו הזמינו אותנו לארוחות הם אמרו לנו תמיד
"תבואו שבעים אך צמאים".

כל אותו יום לא יכולתי לאסוף איש מיואש אחד. מחשבותיי נדדו בין
העיניים החומות הכהות לתלתלים הג'ינג'יים והשחורים. בעיקר
לשחורים. לפתע זה הכה בי. "אדל! הייתי צריך לחשוב על זה קודם,
אדל!" התחלתי לגבש תירוצים ותוכניות על איך אני פורץ לביתה של
אדל ומתחיל בחיפושים, ואיך אני מוציא ממנה בעינויים מה היא
עשתה עם ברכה ולאן היא לקחה אותה עד שכבר לא יכולתי להתאפק
והלכתי בערב לבקר אותה.

אימה של אדל פתחה את הדלת וכשראתה אותי חייכה חיוך גדול מאוזן
לאוזן. זה היה אותו חיוך שהיא תמיד הייתה מחייכת כשראתה אותי.
היא הייתה בטוחה שאני ואדל בסך הכל חברים מהתיכון ופעם גם שאלה
כמה זמן אני יוצא איתה או משהו כזה. הייתי בטוח שאדל שיקרה לה
אז אמרתי לא ממזמן ושאנחנו ידידים די טובים ולא יודע אם יתפתח
משהו רומנטי ושזה תלוי רק באדל. אחרי מספר תחקורים שלא היו
מביישים את הבולשת הייתי נחלץ מהעניין ואדל הייתה ניגשת לדלת.
לפעמים הייתה לי הרגשה שאדל מסתכלת עלינו מהקומה העליונה ומחכה
שאימא שלה תסיים עם כל התחקורים והשאלות עד שהפרצוף שלי היה
נהיה אדום בערך כמו התלתלים שלה ובכוונה רק אז הייתה יורדת.
היום אני בטוח שזה היה ככה. לאדל, בניגוד אלי או לקובי, היה
מאוד נעים לעשות לא נעים לאחרים.  

באותו הערב אדל התעקשה להישאר בסלון ליד אימא שלה בכל מחיר. לא
משנה כמה ניסיתי להוציא אותה מהבית או לעלות אותה קומה לחדר
שלה כדי לתפוס אתה דקת שיחה לבד היא בשום אופן לא נתנה. כך היה
שבמקום לרסק לה את הצורה עד שאני מוציא ממנה מה היא עשתה לברכה
מצאתי את עצמי מברבר במשך שעתיים תמימות על אודות שיעורי בית
דמיוניים ומבחן אינפנטילי במתמטיקה. דו השיח הזה נמשך לאורך
מספר מערכות עד שאימה של אדל הכריעה את הכף בכך שהועילה בטובה
לצאת סופסוף מהמטבח הסמוך לסלון ולעלות לחדר השינה שבקומה
העליונה.

"מה עשית עם ברכה?" שאלתי אותה לבסוף.
"מה?" היא שאלה אותי בטון של מי שלא ידעה על מה אני מדבר. אך
הצבע שנעלם מלחייה והמבט הלא מפוקס בעיניים העידו אחרת.
"אני יודע שהיא אצלך. אל תחשבי שאני לא יודע. למה היא אצלך אין
לי מושג. אבל היא אצלך. ואני אלשין עלייך והם יבואו לפה ויגלו
שאת עזרת לה לברוח ואז את יודעת מה יקרה"
"ברכה" היא אמרה בתגובה. "אז זה השם שלה"
"כן. ברכה" אמרתי והרגשתי כמו אידיוט גמור. לאדל הייתה את
היכולת הזאת לגרום לך להרגיש כמו אידיוט גמור. זה לא היה קשור
למה שהיא אמרה, כי אם חושבים על זה אז היא זאת שהגיבה בצורה
מטומטמת. זה היה פשוט הטון שלה. היא יכלה להגיד "אבל אתה יודע
שהשמים סגולים, לא?" והיא הייתה גורמת לך להרגיש כמו אידיוט
למרות שהשמיים כחולים וכולם יודעים את זה וגם היא ידעה את זה.


"אל תדאג לברכה. ברכה היא בידיים טובות" היא אמרה כאילו זה היה
מספיק. באמת לא ידעתי מה היא חשבה לעצמה כשהיא אמרה את זה. מה
היא רצתה, שאני אסתובב אחורה ואגיד לה "טוב אז עכשיו ערב טוב
שיהיה לך, אני באמת מצטער, אני הולך הביתה עכשיו. וד"ש לברכה"
אבל היא אמרה את זה בכזה ביטחון ששוב הרגשתי כמו אידיוט גמור.
ורק כדי להוכיח שאני לא באמת אידיוט גמור ושזאת היא שבטח לא
שמעה טוב נאלצתי לחזור על עצמי.
"אני לא דואג. אבל את צריכה. כי אני אגיד להם. אני לא הולך
לכסות עלייך פה. אני אגיד להם. הם יבואו לפה והם יראו שזאת את"

"מה אתה תגיד להם?"
"שהברחת את ברכה"
"ואיך הם יגלו?"
"הם יגלו כי הם יראו אותה פה"
"איפה פה?"
היססתי קצת. זה היה מסוכן אבל הלכתי על זה.
"במרתף"
"אין לי בבית מרתף"
"את משקרת!"
"יכול להיות. אתה יודע מה? אני משקרת. בוא נניח שיש לי בבית
מרתף. אז הם יבואו לפה וימצאו אותה במרתף. ואז מה הם יעשו?"
"מה את לא יודעת? מה אני צריך להגיע לך מה קורה למי שנוגע..."
"בסחורה?"
שתקתי.
"אז הם יבואו לפה ויראו אותה במרתף. ואני אגיד שהנה תפסתי
אותה, ראיתי אותה בורחת אתמול במשמרת שלי ותפסתי אותה"
"הם לא יאמינו לך"
"הם יאמינו כשהם יראו את הגופה"

קפאתי על מקומי. באותה תקופה אדל עברה איזשהו שינויי התנהגותי
מסוים מבחורה שמקיאה כשרואה דברים מגעילים לבחורה שפיתחה לעצמה
כושר סיבולת מצוין למצבים מגעילים. בגלל זה היו שולחים אותה
להביא את ה- סחורה ללקוחות המיוחדים. טיפש עשרה זה מין גיל כזה
ששנה אחת אתה מכיר מישהו, ואתה לא יודע מה יהיה ממנו אחרי זה.
אנשים יכולים להשתנות ולהפוך לכל כך משונים שאתה לא מכיר אותם
בכלל. אני מניח שגם אני הייתי כזה. אבל אני השתנתי בכיוון אחר.
אני הפכתי לבן אדם לגמרי אחר ממנה. ידעתי את זה. בגלל זה לא
היה לי כל כך כיף להסתובב איתה יותר. אבל היא הייתה החברה
היחידה שלי בכל הפרוייקט הזה וכשאין לך יותר מידי ברירות, אתה
ממשיך להסתובב גם עם אלה שאתה לא אוהב במיוחד. באותה תקופה די
רציתי להתרחק ממנה אבל היא כל הזמן הייתה איכשהו סוחבת אותי
להרפתקאותיה המשונות. ידעתי שהיא כבר לא אותה אדל שהייתה
כשהייתה בת ארבע עשרה. אבל לא ידעתי שהיא התקלקלה עד כדי כך.
ואחרי מה שקרה בערב שלפני זה כבר לא יכולתי להגיד שהיא לא תעשה
דבר כזה.

"הכי טוב שתשכח מכל העניין." היא אמרה. "ככה יהיה הכי טוב
לכולנו" ובאמת שזה היה נכון. הפעם היא באמת דיברה בהגיון. הכי
טוב היה אם הייתי שוכח מכל העניין הזה. הכי טוב היה לעזוב את
זה. ועזבתי. החלטתי שאני מניח לכל העניין של העיניים החומות
והתלתלים וממשיך הלאה. אחרי הכל, היא בכלל לא נעלמה במשמרת
שלי. אף אחד לא יאשים אותי בזה שהיא נעלמה. אף אחד לא ישלח
אותי לחפש אחריה. "אי אפשר להיות גיבור גדול כי ככה נופלים הכי
חזק." ככה אבא שלי אמר לי פעם כשהלכנו הביתה וראינו חבורת
נערים מכים שני ילדים קטנים ולוקחים להם את התיקים והאופניים.
שאלתי אותו למה הוא לא הולך לעזור להם וזה מה שהוא אמר. והוא
צדק. אני יודע, כי תמיד היה מישהו שניסה לעזור ואז היו מכים גם
אותו. ככה לפחות זה היה אצלנו בבית ספר.

בבושת פנים עזבתי את הבית של אדל אפילו בלי לדעת אם באמת היה
מרתף.

כבר הייתי עוזב את זה, באמת שהייתי עוזב את זה אלמלא קרא לי
קובי לשיחה לאחר אותו יום. הוא היה סתם עובד פשוט אז לא ממש
התייחסתי כשהוא קרא לי לשיחה. אבל אז הוא תפס אותי ביד ולקח
אותי הצידה, לאותו חדר צדדי שבו אני ואדל וברכה...

"ראיתי אותך מחטט ברשימות. גם העובדים האחרים ראו אותך מגיע
לפה, מחוץ לשעות העבודה" אמר קובי לאחר שנעל את הדלת ושנינו
עמדנו במקום שבו נדבקתי לקיר שני ערבים קודם. "אני יודע שלא
אתה הברחת אותה. אני יודע שזאת אדל" למעשה, קובי לא ידע שום
דבר. הוא לא ידע שזה באמת לא הייתי אני. למען האמת, כך סיפר לי
אחרי הרבה שנים באיזו ארוחת ערב עם הרבה יין ומעט אוכל, הוא
היה די בטוח שזה הייתי אני. "אבל" כמו שהוא אמר לי אז "אני
צריך אותך בשביל להוכיח שזאת היא".

זאת הייתה המשמרת של קובי. הבנתי את זה מהר מאוד. קובי עבד
בבוקר למחרת במפעל. אף אחד לא ידע מתי באמת נעלמה ברכה. כשגילו
את זה זה היה במשמרת של קובי. זאת אומרת שברכה נעלמה במשמרת של
קובי. בגלל זה אדל הייתה כל כך רגועה. היא ידעה שאין לה שום
סיבה לדאגה כי ברכה בכלל נעלמה במשמרת של קובי. וקובי - עליו
הוטל למצוא את מי שנעלמה אחרת היו מסירים ממנו את החסינות.

כל מה שקובי בעצם רצה זה שעיר לעזאזל. מבחינתי זה היה סידור לא
רע בכלל. כך חשבתי כי אדל נבחרה לתפקיד השעיר, וברכה, ברכה
נבחרה לתפקיד... 'לעזאזל!' היה עליי לגבש פתרון ומיד. הרי
כולנו ידענו מה קורה למיואש שניסה לברוח ותופסים אותו. לא
יכולתי לתת לזה לקרות לה. עד כמה שלא הייתי מתנגד להסיר מאדל
את החסינות, לא יכולתי לגרום כזה נזק לברכה. לא הייתה לי
ברירה.

אני זוכר איך בלעתי את הרוק שלי. אני זוכר איך הלחיים שלי נהיו
אדומות. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שהייתי תינוק שנתתי למישהו
לראות אותי בוכה. ובכיתי. סיפרתי לו הכל. סיפרתי לו על
היומולדת שלי. סיפרתי לו גם על ההפתעה. סיפרתי לו גם על החדר
שעמדנו ודיברנו בו, גם על העיניים החומות וגם על התלתלים
השחורים. הוא לא אמר דבר בתגובה. הוא רק הקשיב וקרא לי את
העיניים במבטים חטופים.

הוא היה איש טוב, קובי. איש כזה שלא היה נעים לו לפגוע באף
אחד, אלא אם כן באמת לא הייתה לו ברירה. ולא הייתה לו ברירה.
מצד שני, אולי, גם את הדבר הבא שעשה עשה רק כי באמת היה זקוק
לעזרתי.

"נעשה דבר כזה" הוא אמר. "כל מה שאנחנו צריכים להוכיח זה שברכה
נעלמה במשמרת של אדל. אחרי זה אף אחד לא יזכור אותה. אף אחד לא
זוכר איך היא נראית חוץ ממך ומאדל, נכון?"
"נכון" אמרתי. ובאמת, אדל הייתה זאת שאספה את ברכה ואף אחד לא
ראה אותנו לוקחים אותה לחדר הצדדי בסוף משמרת ערב.
"אם ככה, מספיק שתעלים אותה עד לאחר שתוסר החסינות מאדל" אמר.
הבנתי את הרמז.
"אני בעצמי אאסוף אותה!" התנדבתי. "שרק יסירו ממנה כבר את
החסינות! איך אני מחכה לרגע!" כבר לא יכולתי לחכות. אבל אז
נזכרתי. "אבל מה עם ברכה?" ידעתי שגם לאחר שתוסר החסינות מעל
אדל ימשיכו לחפש את ברכה. פעמיים בעבר קרה שברחו מיואשים. בשני
המקרים מצאו אותם. וזה היה די הגיוני שימצאו אותם. כמה רחוק
כבר יכול ללכת איש מיואש?  
"חשבתי על זה" הוא אמר. ואז, בפעם היחידה בכל השנים שהייתי
עתיד להכיר אותו הוא הסתכל לי ישר ועמוק לתוך העיניים במבט
ארוך, חודרני ובוחן ושאל "אתה באמת אוהב אותה?"
הסמקתי. שוב הרגשתי אך הזין שלי גירד את המכנסיים. לבסוף
עניתי.
"כן"
"אם כך, זה מה שנעשה" אמר.

לבית של אדל התכוננו לפרוץ עוד באותו הלילה. קובי לקח ממחסן
התחמושת רובה אחד בשבילו (לי הוא לא לקח) ושני כובעי גרב
שהסתירו אותנו יפה יפה. התלבשנו בבגדים שחורים וכפפות. הגענו
לרחוב שבו גרה אדל והתיישבנו מאחורי אחד השיחים כך שיכולנו
להשקיף בחופשיות על הבית מבלי להראות.  
"אתה בטוח שיש לה מרתף בבית?" הוא שאל.
"כן" עניתי. ממש לא הייתי בטוח אבל לחדרי השינה זה היה מסוכן
מידי לפרוץ וחוץ מזה שכשחושבים על זה בהגיון, איפה היה לה לאדל
מקום להחביא את ברכה אם לא במרתף?
"איפה המרתף?" שאל קובי.
"מה זאת אומרת איפה המרתף? בבית"
"איפה בבית?"
"מאיפה אני יודע?"
"אתה היית אצלה בבית, לא?"
"כן"
"אז איפה המרתף?"
"אני לא יודע איפה המרתף? לא הייתי אצלה כל כך הרבה פעמים
בבית" שיקרתי. אבל באמת לא ידעתי איפה לעזאזל היה המרתף.
"אז מאיפה אתה בכלל יודע שיש לה מרתף?"
"כי יש לה מרתף!" התעצבנתי. איך הוא לא הבין את זה? 'איזה
אידיוט אני' חשבתי, 'בכל הפעמים שהייתי אצלה, למה לא יכולתי
לבדוק אם יש ירידה למרתף? למה לא שמתי לב? למה ראיתי רק את
המטבח והסלון ואת חדר השינה שלה? למה לעזאזל בכלל ראיתי את חדר
השינה שלה?' בראש עלו עוד מלא שאלות, אבל תשובות על חלקן לא
היו, ואת אלה שהיו לא רציתי לדעת.

התוכנית של קובי הייתה להיכנס למוח של אדל. הוא היה די חכם
הקובי הזה. "הרי היא בעצמה הייתה צריכה להבריח את ברכה לתוך
הבית נכון?"
"אז חייב להיות מרתף" הגנתי על עצמי.
"עזוב מרתף, חדר, לא משנה. מקום בטוח ומוגן שיש גישה אליו גם
מאיזו כניסה אחורית או משהו ואין סיכויי שההורים שלה יגיעו
לשם"
"נו, אז זה מרתף"
"אתה לא מבין מה שאני אומר לך?!" ובאמת לא הבנתי. אבל הוא היה
מידי עצבני. קובי לא אהב להתעצבן. אז הוא הרגיע את עצמו "מה
שחשבתי זה שההורים של אדל גם כן לא יודעים מכל זה כי אין סיכוי
שהם יודעים. זה אומר שאדל בעצמה הייתה צריכה גם לחשוב איפה
להחביא וגם לחשוב איך להתגנב לבית בלי שידעו - בדיוק כמו
שאנחנו מתכוונים לעשות עכשיו"
"או קי. אז לאן כל זה הולך?"
"אני..." קובי שתק לרגע. הוא הבין כנראה שהוא הולך לפגוע לי
קצת באגו וזה לא היה לו נעים אז הוא לא ממש ידע איך להגיד לי
את זה. כל העניין הזה יכול היה באמת לגרום לי להרגיש אידיוט אם
הוא לא היה אומר את זה בטון ממש נחמד. "אני לא בטוח, זאת אומרת
אני חושב ש, בוא נגיד, אסור לנו להתעלם מהאופציה -" הוא לא
סיים את דבריו.
"נו, אסור לנו להתעלם מהאופציה..."
"שהיא לא במרתף"

וכדי לדעת איפה היא באמת המשכנו לשבת. זאת בדיוק הייתה התוכנית
של קובי. זה נשמע אולי מטומטם, שבשביל לגלות משהו לא באמת צריך
לעשות כלום, אבל כל מה שבאמת עשינו כדי לגלות את מקום המצאה של
ברכה זה לשבת. ישבנו וחיכינו לאדל שתצא. קובי חשב שהיא חייבת
לצאת אם היא רוצה לראות את ברכה וככה אדל בעצמה תוביל אותנו
למקום המחבוא. וקובי צדק. אדל באמת יצאה. היה לה גם משהו ביד.
"מה זה?" שאל קובי.  
"זו קערת חלב" אמרתי. זה היה הטריק שלה. זכרתי את זה מהתקופה
שהיינו מתגנבים למסיבות. היא הייתה לוקחת איתה קערת חלב ואם
אחד ההורים שלה היה רואה אותה יוצאת מהבית היא הייתה מניחה את
הקערה וחוזרת הביתה כאילו רק יצאה לתת אוכל לחתולים.
"טריק חכם" ענה קובי וחייך. הוא ענה לי בלי שהסברתי לו את כל
זה. אולי גם לו היה את אותו טריק.

אדל והקערה התקדמו לכיוון השיחים ואנחנו התכופפנו. בחושך, היא
לא ראתה את שנינו לבושים שחורים ומביטים לעברה. קובי הסתיר את
הרובה. אדל המשיכה להתקדם עד שהיינו צריכים להסתובב אחורנית
כדי לראות אותה. ואז גם ראינו כמה ששנינו מטומטמים. מאחורי
השיחים עמד המקלט הישן. המקלט הישן היה המקום שבו היו מתחבאים
פעם כשהיו הפגזות. זה היה לפני הרבה שנים. המקלט של אותה
התקופה היה מפוצץ בכתובות גרפיטי שהתפוררו ביחד עם הקירות
המתקלפים. הסיבה שאף אחד לא נכנס אליו הייתה בגלל שהוא הפך
למקום איסוף של מיואשים. כל מי שנמצא בפנים היה נאסף למחתרת.
ככה אדל הביאה אנשים. הייתי צריך לחשוב על זה. המקלט!

אדל נכנסה פנימה ונעלמה בחושך של המדרגות. התרוממתי כדי לקום
ולרדוף אחריה, לתפוס אותה על חם בתוך המקלט. אבל קובי תפס את
ידי ולא נתן לי לקום. "ששששש!" הוא לחש לי בקול של ספרנית.
שתקתי והסתכלתי עליו. הסתכלתי עליו ועל המקלט במשך כמה דקות
ארוכות. חיכיתי. חיכיתי לרגע הנכון. אבל הרגע הנכון לא הגיע.
בסופו של דבר לחשתי לקובי "נו, למה אתה מחכה?" אבל קובי רק
השתיק אותי שוב. זה היה בלתי נסבל השקט הזה. בראשי התרוצצו
מחשבות לגבי מה לעזאזל היא עשתה שם לברכה שלי. האם היא שפכה
עליה את החלב? האם היא קשרה אותה לקיר בעמידה? האם היא כיסתה
אותה בבטון והשאירה רק את הבטן חשופה כדי שיראו שהיא עדיין
נושמת? האם היא ליקקה לה את כל הגוף? לא יכולתי לחכות יותר.
שוב התרוממתי, הפעם נחוש בדעתי לפרוץ פנימה ולעצור את מה שזה
לא יהיה שהלך שם.

קובי קם גם הוא, תפס אותי והצמיד אותי לרצפה.
"למה אנחנו לא נכנסים?" שאלתי בעצבים.
"אנחנו רוצים את ברכה, לא את אדל" הוא אמר. שוב לא הבנתי. הפעם
לא ביקשתי ממנו להסביר. ניסיתי לחשוב על זה. וכשחשבתי על זה
אני חושב שהבנתי למה לא נכנסנו ישר. אם היינו נכנסים היינו
צריכים גם לריב עם אדל וגם לנסות ולשחרר את ברכה. הסיכוי שאדל
הזריזה הייתה בורחת למעלה ונועלת אותנו היה לא קטן ואפילו די
גדול. את זה אני ידעתי. כשהיינו ילדים היא הייתה נועלת אותי
תמיד במקלט. פעם נשארתי שם יום שלם. היא תמיד הייתה מוצאת סיבה
לקרוא לי למטה, ניסיתי שלא להשתכנע אבל זה לא עזר כי היא
הבטיחה לי שתראה לי כל מיני דברים. גם אם ידעתי שהיא לא תראה,
עדיין הייתי כל כך סקרן לראות מה יש שם למטה שירדתי אתה. ואז,
באמצע שומקום היא הייתה דופקת ריצה היסטרית עד למדרגות (היא
תמיד הייתה יותר מהירה ממני בריצה) ונועלת את דלת הכניסה מבחוץ
עם מקל העץ ולא משחררת אותי עד שלא הייתי מתחנן לפניה.

ישבנו וחיכינו. כמעט שנרדמתי עד שדלת המקלט נפתחה לפתע. אדל
יצאה משם עם קערת חלב, כנראה ריקה והלכה לכיוון הבית. זה היה
כל כך פשוט. פשוט בצורה מפחידה. פשוט לחכות שהיא תיכנס כבר
הביתה ולהיכנס בעצמנו למקלט. וזה מה שעשינו. נעלמנו אל תוך
החושך. בלי פנס להאיר את דרכנו. איך שכחנו פנס? שני מטומטמים,
הלכנו לחלץ בחורה מהמקלט החשוך בלי פנס.

בדרך למטה נפלתי לפחות פעמיים, זה מה שאני זוכר. אני תמיד
מתעצבן מהמדרגה האחרונה. כשלא רואים אותה, בטוחים כבר שהגענו
למטה, הרגל דורכת בהיסוס על המשטח. הוא נשאר שטוח. הרגל השנייה
דורכת בהיסוס על המשטח, קצת יותר קדימה. הוא נשאר שטוח. ואז
אני תמיד עושה מה שאני קורא לו צעד בטוח קדימה, לעבר משטח שאני
חושב שהוא באותו גובה של זה שאני דורך עליו עכשיו ו- בום. הרגל
שדורכת באוויר מאבדת ביטחון, הגוף מאבד שיווי משקל, התחת מחפש
לו מקום יציב ונוחת בדיוק, אבל בדיוק על הפס הבולט הזה שמפריד
את הרצפה מהמדרגה האחרונה. וכך היה.

"תזהר!" לחש קובי את אחת הלחישות הצעקניות האלה שלא עוזרות
כלום. 'מה הטעם ללחוש כשאתה צועק?' חשבתי. אבל לא אמרתי כלום.
סתם הייתי עצבני מהנפילה ומהחושך ומכל זה שברכה בטח נמצאת שם
עם בטון שמכסה את כל הגוף שלה חוץ מהבטן. אפילו קובי שהיה קורא
עיניים בחיים לא היה מבין את זה, לא בחושך.

היה לנו רק את חוש המישוש ואני פחדתי לגעת. קובי חיפש בידיו
מתג אור ולחץ בטעות על האף שלי. זה היה רעיון די דבילי לחפש
מתג אור כי חשמל גם ככה לא היה שם.
"הלו?" צעקתי "יש כאן מישהו?" שום קול לא נשמע. חוץ מקולו של
קובי שהתלונן שסתמתי לו אוזן. "סליחה".
צעקנו שנינו עוד כמה פעמים אל תוך החושך השקט והריק לכאורה.
"אולי היא בכלל לא כאן?" חשבתי. חשבתי בקול רם.
"אז מה יש לה לחפש פה?"
"ברכה!!!!"
"ברכה!!!!" צעקנו שנינו.
"ברכה שפיגלמן!"
'אין קול ואין עונה. לעזאזל, למה לא לקחנו פנס!' התפצלנו
והתחלנו לדדות בחושך. הרצפה הייתה מכוסה בחול כנראה. שכבת
הבטון שלמטה הייתה מלאת שקעים וגבעות קטנות שהציקו בנעליים
וכמעט הפילו אותנו לרצפה. את הידיים פרשתי לצדדים, ממשש את
האוויר.

באותו הזמן, כך הסבירה לי ברכה שנים אחרי זה, היא שכבה דוממת
על הרצפה, נזהרה שלא לנשום בקול או להיאנק מהכאב ומהקור. היא
הייתה בטוחה שאנחנו באנו לאסוף אותה ושאנחנו חושבים שהיא ניסתה
לברוח וידעה שאם נמצא אותה נצטרך להביא אותה למנהל המפעל ומשם
להשמדה. כל אסיר מיואש ידע את זה. זה החלק הראשון שהיו אומרים
להם ברגע שהם נכנסו למפעל. היו כבר אז סוכנים שאמרו להם את זה
איך שהם אספו אותם בשביל שלא יעשו בעיות בדרך. ברוב המקרים זה
עבד.

בעת שהתקדמתי בתוך האוויר השחור, הקריר והסמיך של המקלט נתקלתי
בגבעה גדולה. הפעם לא רק מעדתי אלא נפלתי ארצה. נחתי נחיתת
אונס על מה שהרגיש ארוך ורחב וקריר כמו גופה. "ברכה!" צעקתי.
מרגע שיצאו המילים מפי קפאתי על המקום. 'האם זו ברכה שלי? למה
היא קרה כמו מתה?'

קובי ניסה להתקרב אלי ולאתר אותי לפי הקול. אבל הוא לא שמע קול
כי לא דיברתי. הייתי עסוק מידי בלהיות פוחד וקפוא על מקומי ליד
הגופה הקרה. "אלישע!" הוא קרא לי. "אליייישע!" הוא קרא עוד כמה
פעמים עד שנשברה שכבת הקרח הדמיונית שחסמה את פי ודיברתי. "אני
חושב שמצאתי את ברכה".

אחרי עוד מספר חזרות שהתחילו בזה שקובי שאל "איפה אתה?" אני
עניתי "כאן" ואז קובי שאל "איפה כאן?" ושוב עניתי "כאן, כאן
נו!" הוא הצליח למצוא אותי.
"אתה חושב שהיא מתה?" שאלתי אותו כיוון שידי הקפואות סרבו למשש
את פרקי ידיה. קובי מישש בקור רוח.
"מתה." הוא קבע "אבל אני לא חושב שזאת ברכה"
"איך -" שאלתי?
"מיששתי אותה, ויש לה... זאת לא ברכה"
"איך אתה יודע?" דרשתי לדעת. רציתי גם אני לדעת בוודאות שזו לא
ברכה. ותוך כדי ששאלתי התחלתי למשש עד שהגעתי לגבשושית קשיחה
ובולטת. "אה" זאת לא הייתה ברכה.

"אתה יודע מה, אלי?"
"מה?"
"בוא נצא מכאן"
"מה?!"
"בוא פשוט נעזוב את זה עכשיו. נחזור לפה מחר בערב, עם פנסים.
אנחנו סתם מחפשים, חבל." הוא צדק. באמת היה חבל. היינו יכולים
פשוט לקום וללכת, ולחזור למחרת בערב מצוידים היטב כולל פנסים,
ואולי אפילו סכין לשחרר את החבלים שבטח קשרו את ברכה לכיסא או
קיר או עמוד או משהו כבד ויציב, אולי אפילו גופה. בחושך, לא
היה סיכוי שנמצא ונצליח לשחרר אותה. לפחות לא עד הבוקר.

וכל הזמן הזה היא שתקה.

זה מה שעשינו. עזבנו הכל, קמנו וגיששנו את דרכינו כלפי מעלה.
"זהירות במדרגות" לחש קובי כאילו מישהו מלמעלה ישמע אותנו.
היינו כבר ממש ליד הדלת כשלפתע נשמע קול חזק של טריקה מהצד
השני של הדלת. קרה הגרוע מכל. 'האם היא הבחינה בנו כשירדנו
למקלט, אולי עוד קודם, כשהיינו בשיחים? האם היא הבחינה בנו
כשהלכנו לתומנו ברחוב עוד בלי הגרביים על הפנים?' מה שבטוח -
הקול מהעבר השני של הדלת אמר דבר אחד - אין לאן לברוח. היו עוד
שלוש מדרגות בערך עד הדלת. אבל לא עלינו אותם. פשוט לא היה
טעם. היינו כלואים במקלט חשוך, קר ומחניק עם גופה וברכה.

האינסטינקט הראשוני אמר להישען על הדלת עם כל הגוף כמה פעמים
שצריך עד שתשבר הדלת או הגוף. מה שישבר ראשון. אבל לא היה טעם
בכך. האמת הייתה שלא היה לנו לאן ללכת.
"ומה אם יש עוד גופות?" שאל אותי קובי בדרכי בחזרה למטה.
נעצרתי. אם היו שם עוד גופות, לא רציתי לראות אותן.
"בוא" אמר קובי "אנחנו יוצאים בכל זאת" לא הייתה לי שום דרך
לדעת מה הוא תכנן לעצמו שם בחושך במעלה המדרגות אלמלא הייתי
שומע את קולו של הרובה נדרך. עליתי בזהירות לקראתו. "אני רוצה
להיות בטוח ששם זה הדלת" אמר קובי. הוא ביקש ממני לעלות את
שלוש המדרגות הנוספות, למשש את הדלת ולכוון לו את האקדח. זה
היה רעיון חכם אך קצת מסוכן. עליתי. מה שהיה נראה כמו שלוש
מדרגות התארך לכיוון החמש מדרגות וקצת לפני שספרתי את המדרגה
האחרונה נתקעה לי דלת בפנים.

"אח!"
"הגעת?"
"אל תירה! תן לי לרדת!" נלחצתי. הפוזה הזאת של לעמוד על המדרגה
האחרונה לפני הדלת, לשפשף את האף ביד אחת ועם היד השנייה לגשש
באוויר כשאני מנסה לעצור את קובי שעומד לו די למטה עם רובה
דרוך ומכוון, ככל הנראה אלי הייתה לא נעימה בעליל.
"מה אתה דואג? אני רוצה את הדלת לא אותך" אמר קובי בהומור. חוש
ההומור שלי נעלם איפה שהוא בחושך הסמיך שבין כף ידי שהייתה
פרושה באוויר, לקצהו של קנה הרובה.
"אז אני יורד" אמרתי במלוא הרצינות. לקחו בערך שלוש שניות
שלמות עד המשפט הבא של קובי.
"נו, אתה יורד כבר? למה אתה מחכה?" לפני שירדתי נגעתי בדלת
וניסיתי לשמור על קו ישר בינה ובין הרובה. הזזתי את קנה הרובה
טיפה למקום הנכון. "עכשיו זה מכוון לדלת?" שאל קובי
"כן"
"בטוח?"
"אה... מה אתה רוצה שאני אלך עוד פעם?"
"לא, עזוב"
"זה בערך מכוון לדלת"

עמדנו שנינו בדממה, מתכוננים לירות. לפתע נשמע קול של מצוקה
מלמטה. 'עכשיו היא נזכרה!' מייד הסתובבתי ונגעתי בכתפו של קובי
להסב את תשומת ליבו. קובי סובב את הראש (מהמרחק הזה אפילו
בחושך עוד יכולתי לראות). ואז הוא הסתובב בחזרה וכיוון שוב את
הרובה.
"עזוב את זה עכשיו. אנחנו יוצאים" הוא אמר. יכולתי להבין אותו.

"ומה עם ברכה?"
"אתה רואה את הגופה הזאת?" ברור שלא. הוא הצביע באוויר ככל
הנראה לכיוון קיר הבטון אבל אני הבנתי את כוונתו. "היא עדיין
טרייה. אני לא רוצה להיות פה כשהיא תתחיל להסריח". יכולתי
להבין אותו. לחפש אפשר תמיד, אבל להיות נעולים בחושך במקלט עם
גופה טרייה שריח ריקבון המוות עמד להתחיל לבשם אותה לא היה
בדיוק הרעיון שלי של להציל חיים.

ובדיוק כשחשבתי על איך אני כבר מוכן לוותר על ברכה, נשמע שוב
קול של מצוקה מרצפת הבטון של המקלט. היה גם קול משונה כזה,
כאילו היא ניסתה לזוז. ואז הכתה בי עוד מחשבה.
"רגע" עצרתי את קובי תוך כדי שאני מוריד את הקנה של האקדח
הדרוך והמכוון בעזרת ידי.
"מה?"
"אם אנחנו יוצאים עכשיו, לא נוכל לפרוץ שוב" אמרתי. כנראה היה
הגיון בדברי. קובי שתק. גם אם היינו יוצאים וחוזרים, היינו
צריכים לעשות זאת כך שאדל כבר נמצאת למטה ולאיים עליה עם רובה.
לאיים על סוכן אחר עם רובה, בעיקר בימי המחתרת, היה משהו שלא
עושים. מה שלא יקרה אסור היה לנו לפגוע באדל. לא ישירות. סוכן
לא מטיל גזר דין על סוכן אחר. רק ההנהלה רשאית לעשות זאת.
ולהתגנב למקום פעם שנייה בלי שירגישו הייתה משימה קרובה מאוד
לבלתי אפשרית או לפחות מאוד מאוד מסוכנת. מה גם שקובי ידע שני
דברים: הוא חייב למצוא את ברכה, ואסור לו להראות שהוא ידע איפה
היא נמצאת. טוב, מהדבר השני היה פחות אכפת לו. לי היה אכפת
יותר, כי אם הוא היה אומר איך הוא עלה על זה גם אם לא היה
מזכיר אותי היה זורק את האשמה על המשמרת של אדל. וכשהיו מגיעים
לתחקר את אדל... אסור היה לנו לצאת משם בלי לשחרר את ברכה!

ושוב נשמע קול מלמטה. זו הייתה קריאת עזרה של מי שפיה היה
מכוסה במסקינטייפ. קובי הוריד את האקדח. התחלנו לדדות בחושך
לכיוון מקור הקולות המחרידים. ברכה הייתה שכובה על רצפת הבטון
הקרה, ידיה ורגליה קשורות ופיה חסום בעזרת סדין קרוע. לא היה
מסקינטייפ. לא היו חבלים. קודם התרנו את הקשרים מהידיים
והרגליים. לא ידענו איך היא תגיב אם נשחרר את הסדין מהפה.
לקובי היה רעיון להשאיר אותה ככה לבינתיים, עד שנצא. "זה לא
נעים להשאיר ככה בן אדם בלי פה, אבל אם היא תצעק לעזרה כשנצא
החוצה זה עלול להסתיים לא טוב בכלל.

בסופו של דבר ברכה שיחררה את הסדין בעצמה. היא ביקשה מים.
בקשתה הזכירה לנו שלא הבאנו מים איתנו. פתאום שמנו לב כמה
היינו צמאים. גם אוכל לא היה לנו. המאמץ הזה של לחפש ולפחד
בחושך גרם לנו להיות די רעבים. הגיע הזמן לפרוץ את הדלת.

שוב עלינו במדרגות, הפעם עם ברכה בידינו. קובי התחיל לירות
לעבר הדלת. הוא ירה וירה אבל הדלת לא נפתחה.
"תירה לכיוון המנעול" לחשתי באוזנו.
"אין מנעול, זה נעול עם קרש זוכר?"
"אז תירה לעבר הקרש!"
"אני יורה! אוף! אי אפשר לראות כלום בחושך הזה!"
"אז תעשה חורים בדלת, שיכנס אור"
"אבל זה חושך בחוץ!"
"איזה חושך? יש ירח!"
"אולי תשתוק כבר?"
"תן לי לנסות!" התעצבנתי. מי לא היה מתעצבן כשמשתיקים אותו?
ניסיתי לקחת מקובי את הרובה אבל הוא לא היה מוכן לתת לי אותו.
"נו תיתן לי לנסות כבר!" הייתי בטוח שברגע שאני אקח את הרובה
לידיים המצב ישתפר. זה לא נראה כל כך מסובך. פשוט לחורר את
הדלת עד שהיא תתמוטט מההדף כמו בן אדם שנופל ומת אחרי שירו בו.
אבל זה לא קרה. קובי רוקן מחסנית שלמה על הדלת הזאת, והיא לא
התמוטטה. לא נשארו כדורים. רציתי לצעוק עליו איך הוא לא הביא
מספיק כדורים אבל חשבתי על זה לפני זה והחלטתי שלא כי מי חשב
שנצטרך להשתמש בכדורים האלה בשביל לפרוץ דלת? חוצמזה, אם לא
צעקתי עליו ששכח פנס...

התקדמנו ונשענו על הדלת בחזקה. קובי הכה בה עם הרובה. היא לא
נפלה. נשענו יותר חזק, בעטנו וחבטנו. בסופו של דבר נשבר מוט עץ
שנורה למוות. הוצאתי את היד החוצה. הגעתי אך בקושי למוט העץ
שנעל את דלת המקלט.

היכן הייתה אדל כשכל זה קרה? האם היא חשבה שתצליח להחזיק גם
אותנו כלואים בתוך המקלט הזה? האם היא תכננה להפוך גם אותנו
לגופות שכובות על הבטון הקר? אולי באותם רגעים הייתה ספונה
במיטתה, חסמה את אוזנה עם הכר, ושכבה מכווצת לשמע קול היריות?


אף אחד מהשכנים בבניינים הסמוכים לא הגיב ליריות. למרות זאת
ידענו שהערנו את כל הרחוב. ככה זה היה אז. ככה זה נמשך גם שנים
לאחר מכן, כשהתחלנו לירות בממלמלים. כשאני חושב על זה, נדמה
שכבר אז כולנו היינו מיואשים.

אור הירח חדר למקלט. פתחנו את הדלת. חילצתי את ידי מבין שני
מוטות העץ דרכם השחלתי אותה. נשרטתי. המוטות לחצו על פרק היד
כמלחציים. זה כאב. 'לעזאזל'. כשיצאנו החוצה הסתכלנו אחד על
השני. פתאום היינו רק אני וקובי.

"ברכה?" שאלנו שנינו והסתכלנו אחורנית, לעבר המקלט. קרני האור
הלבנים של הירח נעלמו בתוך החשיכה של המדרגות המובילים למטה.
"ברכה!" קראנו שוב. הפעם הסתובבנו וירדנו במדרגות. ברכה עמדה
בדיוק היכן שנבלעו קרני האור בחשכה כך שאי אפשר היה לראות
אותה. בידה האחת הצמידה את בדלי חולצתה הקרועה, בשנייה עשתה את
אותו הדבר לחצאיתה. היא התביישה לצאת ככה.
"תעשה טובה, תן לה את החולצה" אמר קובי.
"למה אני? תוריד אתה את החולצה"
"נו, אתה זה ש..." קובי קטע את דבריו. זה עוד לא היה הזמן
המתאים להסביר לה.
"אבל קר! אני אחרי מחלה" שיקרתי "אני עוד אחטוף פה דלקת ריאות"

"נו ברכה, זה גבר זה?" אמר קובי והוריד את חולצתו. ברכה נותרה
עומדת בחושך. היא לא רצתה להוריד את הידיים. 'פתאום נהייתה לי
ביישנית' חשבתי, 'כשהיינו במפעל זה לא הפריע לה'. קובי הלביש
עליה את החולצה בעדינות. ברכה הוציאה יד אחת דרך השרוול ומתחה
את החולצה למטה כך שתכסה הכל. חצאיתה הקרועה נפלה ארצה. היה זה
תורו של קובי לרעוד מקור. ברכה הסתכלה על בטנו הרועדת, שבאותם
הימים עוד הייתה מוצקה וחייכה למראה שיערותיו הסומרות והרוטטות
מקור. לרגע ממש הצטערתי שלא הורדתי את החולצה בעצמי.
ואז היא הסתכלה עליי. היא זיהתה אותי.
"אתה באת -"
"להוציא אותך מפה" השלמתי את המשפט. חיוך ענקי ואסיר תודה עלה
על שפתיה והיא חיבקה אותי. היא אפילו הורידה את היד שלה שמשכה
את החולצה למטה כשהיא עשתה את זה.
"טוב, אנחנו צריכים לעוף מפה" אמר קובי.

הלכנו משם. הבעיה הייתה שלא היה לנו כל כך לאן ללכת. להתגנב
לבית שלי הייתה אפשרות. בבית שלי היה אוכל. ואז חשבנו על זה.
היינו רעבים. אבל יותר משהיינו רעבים היינו צמאים. הלכנו לבית
של קובי.

שתינו כל כך הרבה, עד שלחיינו נהיו סמוקות מהדם שעלה לראש.
התחלנו לעשות אחד לשני פרצופים משונים ולצחוק כמו ילדים קטנים.
את ברכה שיכנו בחדר האורחים. חדר האורחים היה צפוף וקטן.
המזרנים שהונחו שם בשביל האורחים טיפסו אחד על השני מרוב שלא
היה מקום על הרצפה.

"למה לקח לך כל כך הרבה זמן לסמן שאת שם?" שאלנו אותה. ברכה
ענתה שפחדה בהתחלה כי לא ידעה מי אנחנו. זה היה די חשוד בעיניה
שלא היה לנו פנס. היא חשבה שבלשים מנוסים שמחפשים אחר אסירים
מיואשים נמלטים אמורים לסחוב פנס אתם, אך היא פחדה לקחת את
הסיכון. ברגע שנעלו גם אותנו בפנים היא כבר הבינה שמי שלא
נהיה, זו כנראה ההזדמנות היחידה שלה.

"אתם נורא נחמדים" אמרה ברכה. היא ישבה על המזרן בישיבה
מזרחית. בין החולצה של קובי שלבשה לרצפה היה מרווח דקיק של צל
כהה שמשך את עיניי כחור שחור הבולע את כל הנקרא אל דרכו. זה
היה הזמן להסביר לה את המצב. קובי עשה לי תנועות עם הראש
והעיניים של "נו כבר, תגיד לה" התעלמתי ממנו והמשכתי לצחוק.
נדמה היה שברכה המשועשעת בכלל לא הבחינה בנו. אבל קובי המשיך
לתת לי מכות קטנות עם היד כדי לדחוף אותי להתחיל לדבר.
"ברכה" אמרתי. כחכחתי בגרוני כדי לפנות מקום של כבוד למילים
הבאות. "האם תינשאי לי?" שאלתי במלוא כובד הראש.

ברכה פרצה בהתקף צחוק גדול. היו לה גומות חן קטנטנות שבלטו רק
כשהיא באמת צחקה. זה היה צחוק משוגע כזה עם דמעות בעיניים. היא
צחקה צחוק משוגע כאילו אני הייתי המשוגע. השפלתי את המבט. גם
קובי. הצחוק גווע כשהבחינה שאני רציני.
"אני מצטערת" אמרה והניחה את ידה על הכתף שלי כאילו ניסתה לנחם
אותי "אני צריכה לחשוב על זה"
"תביני," ניסיתי להציל את כבודי, "אנחנו מצאנו אותך, הצלנו
אותך מהמקלט, אבל קובי בעצם היה חייב למצוא אותך כי כולם
חושבים שנעלמת במשמרת שלו". היא הביטה בי ובקובי במבט שואל.
"הוא חייב להביא אותך בחזרה למפעל אחרת יהרגו אותו" שיקרתי.
למרות שהשקר הזה היה בכלל לא רחוק מן האמת. אם לא היינו מוצאים
את ברכה היו מסירים מקובי את החסינות, ואדם בלי חסינות, במיוחד
אם הוא סוכן וכולם יודעים איפה הוא מסתובב ואיפה הוא גר, היה
אדם מת. גורלו לא היה שונה מזה של ברכה. וגם אם היה שונה, היה
זה לרעה. כמובן שלא הסברנו לה את כל זה.
"ואת יודעת מה עושים למיואשים שמנסים לברוח..." אמר קובי.
"אבל אני לא ניסיתי לברוח!" התעצבנה ברכה.
"נכון" אמרתי, "אבל את זה רק אנחנו יודעים".
ברכה הרכינה את ראשה. זו הייתה דקה של אמת. ואמת, כמו אמת, היא
קשה, כואבת וכמעט בלתי ניתנת להתמודדות.

זה היה מנהג די קבוע להתחתן עם מיואשים. הרבה מהעובדים שחיפשו
חתנים וכלות מצאו את בני זוגם לחיים בין המיואשים. הם היו קהל
מאוד אטרקטיבי ולא קשה להשגה. חתונה הייתה הדרך היחיד להציל
חיי מיואש. הרבה מהמיואשים היו באים אלינו במיוחד עם הצעות כדי
שנציל אותם. הם העדיפו כנראה להתחתן עם אחד העובדים מאשר לבלות
חיים שלמים בריצוי הלקוחות הארטיסטים וסיפוק צורכיהם המשונים.

לבסוף הגיעה ההבנה.
"אז אתה אומר שאני חייבת להתחתן אתך?" שאלה ברכה. היא פנתה
אליי. משכתי בכתפיי בתנועת "אין מה לעשות" ואז תפסתי את עצמי.
"אני מצטער שזה ככה"
"אל תצטער" היא ענתה "הצלתי את חיי" היא חייכה חיוך של מי
שהשלימה עם הגורל והחליטה לנסות להפוך את הגזירה למתנה.

כזאת הייתה ברכה. היא לא הייתה מהמתלוננים. טוב לא בדיוק.
בהתחלה היא תמיד הייתה מתחמקת ומתעצבנת אם היה קורה משהו רע,
כמו למשל שהיא נכנסה להריון. אבל ברגע שהיא הבינה שזה מה שהולך
להיות ואין ברירה, היא התרצתה והפכה את זה לדבר הטוב ביותר
שיכול היה לקרות לה. אולי זו דרכם של המיואשים, להפוך כל אכזבה
לתקווה, כל דבר רע לטוב, הכל בשביל לא להיתפס ולהיאסף.

הדבר הראשון שעשיתי כשפקחתי את העיניים היה למצוא דף ישן
מהמכתבה ועט שעוד היה בו דיו ולכתוב לה.

לאישתי היקרה,

אני כותב לך כי אני מתגעגע. הבית ריק בלעדייך. כמו שאמרתי לך,
עשיתי את זה רק בשביל להגן עלייך. עם יעקוב אף אחד לא יסיר ממך
את החסינות. זוכרת שישבנו על המזרן בחדר האורחים של קובי
ושתינו והשתכרנו ואת צחקת ואמרת שאנחנו נורא נחמדים?

אל תדאגי ברכה, אני אחזיר אותך אליי הכי מהר שאפשר. אני אעשה
הכל. את יודעת שאעשה הכל. ואני אצליח. אני אקים רשת. את תראי,
הסוכנים שלי יאספו אנשים מיואשים מכל הארץ עד שיהיו מספיק
מיואשים בשביל להחזיר אותך אליי.

אוהב ומתגעגע,
בעלך

וכך היה. כשסיימתי לכתוב את המכתב ושמתי אותו במעטפה הבטחתי
לעצמי שאני באמת אעשה כל מה שצריך. הדבר הראשון שהיה צריך היה
להקים רשת. יצאתי החוצה ביחד עם המכתב. לקחתי עוד דפים ישנים
והתחלתי לרשום מודעות ולתלות על העצים.

בשבועות הבאים תליתי מודעות בכל העיר. הסוכנים הגיעו במהרה,
כזבובים ללחמניות מתוקות של הבוקר. גייסתי את כולם. גם את
המיואשים שבהם. הבטחתי להם תשלום לפי אחוזים. זה לא היה הרבה.
זה היה הרבה פחות משהם יכלו לשער לעצמם כשפנו אליי דרך
המודעות. אך גם מה שזה היה היה למעלה מהשכר הממוצע במשק. גיוס
העובדים היה קל להחריד. התחלתי להבין איזה מטומטם אני. מדוע לא
עשיתי את כל זה עד עכשיו? תוך פחות מחודש התפרשו סוכניי ברחבי
העיר כולה. הסחורה זרמה כנחל בכיוון הזרם אל תוך המפעל הנטוש
לעוגיות עליו השתלטנו למטרה זו. במקביל הורתי להשמיד את
הממלמלים. הסוכנים שלי העבירו הדרכות לאספנים למיין את
המיואשים לפי ממלמלים ושתקנים. את הממלמלים שרפנו או השלכנו
לנהר. רובם לא ידעו לשחות. ואלה שידעו, ניחא.

מידי חודש הייתי מגיע למשרדו של יעקוב. פגישותינו הפכו משיחות
מאיימות באווירה מתוחה לשיחות של שני עסקנים מצליחים הגאים
בתוצאותיהם. עם הזמן הפכנו כל כך מצליחים ששיחותינו הפכו
לשיחות חולין על כוס קפה ועוגה, ולפעמים על ארוחה במסעדה.
ולפעמים הזמנו את המסעדה אלינו. הקפיטריה שנפתחה במפעל הפכה
לעסק משגשג. אפילו המיואשים נהנו מזה, אבל לא יותר מידי כדי לא
לתת להם תקווה. תקווה הייתה הפריבילגיה של העשירים. והעשירים,
כמונו (כמה מצחיק זה עדיין נשמע לי שהייתי רגיל להיות קרוב
מאוד לחסר כל ומיואש בעצמי), בנו את מעמדם על ערמות ערמות של
מיואשים.

"כלכלה משגשגת לא עובדת בלי שכבה רחבה וגדולה של מיואשים". זאת
הייתה עמדתה הרשמית של הממשלה. פה ושם היו מחאות של הממלמלים.
נתנו להם להקים כמה איגודים בהתחלה, כדי שלא נצטייר לא טוב
באו"ם. אך אחרי זה חשבנו "פאק איט" אנחנו שלטנו על האו"ם. לא
אני וקובי, אנחנו היינו רק בורג קטן במערכת, שני עסקנים
בינוניים משכבת בעלי התקווה. שכבה זו הייתה מצומצמת, והיה הכרח
לשמור אותה כך. ההכרח היה ברור לכולנו. לכן היה עלינו לפתור את
בעיית הממלמלים. את פטנט הפתרון מכרתי לחברה גדולה ובכסף
השתמשתי כדי לשפץ את המפעל ומקומות האיסוף. כך הפכתי לשם דבר
בזכות תרומתי הגדולה למפעל ולשכבת בעלי התקווה כולה.

על מצבה של אישתי המסכנה התעדכנתי דרך קובי בפגישות החודשיות
שלנו (בימים האלה חזרנו לקרוא אחד לשני בשמותינו הפרטיים, כפי
שהיה נהוג בין איש לרעהו בשכבת בעלי התקווה). "היא מאוד
מתגעגעת אליך" הוא היה אומר לי ומבטיח שהוא לא נותן לה לעבוד
קשה מידי. "היא אוהבת לעזור בעבודות הבית, היא מתעקשת לעשות
אותן בעצמה למרות ששכרתי את שירותי חברת המשרתים" חברת המשרתים
הייתה אחת היוזמות החדשות של קובי. הוא לקח מיואשים ונתן להם
אוכל ובית חם בתמורה לעבודות הבית. לא היה נעים לו לבקש שמישהו
אחר יעשה בשבילו את העבודה, אבל בשביל המיואשים זו הייתה מתת
אל. הוא חשב אפילו לתת להם כסף אבל ידע שמתן תמורה כספית
למיואשים בעבור שירותיהם כולל עבודות מזדמנות נחשב בגדר עבירה
חמורה שדינה הסרת חסינות ואפילו מוות (במחוזות מסוימים).

דרך קובי, מסרתי לאשתי דרישות שלום חמות מלוות במתנות קטנות
ויקרות שקניתי לה. מסרתי בחזרה את געגועי והבטחתי לחזור ולקחת
אותה משם. אישתי המסכנה! קובי היה בחור נחמד, נחמד מאוד אפילו,
אבל להיקרע ככה מהבעל שחייתה אתו כל כך הרבה שנים. כמה ריחמתי
עליה. "רק עוד מעט" אמרתי לקובי שימסור לה "רק להתבסס עוד קצת
בשביל שיהיה טוב לכולנו"

והיה טוב. באחד מהפעמים בהם עברתי בין שורות המיואשים בחיפוש
אחר חברה למלא בה את חלל הלילה נתקלו עיני בשתי עיניים ירוקות
שכבה אורן. נדמה היה שצבע שיערה הכתום דהה, אולי זה היה בגלל
הגוון האפור-לבן של שיערות השיבה שהיו מפוזרות בין שאר הכתום
הדהוי שעל ראשה. החיוורון של פניה כבר לא היה אותו חיוורון של
עור לבן וחלק כחרסינה, אלא חיוורון של פנים חרושות בכתמי ייאוש
וקמטי דאגה. אך ברגע שהבחינה בי, שוב נכנס בה אותו הניצוץ
המפתה. אותו המבט שהרתיע והסעיר אותי כל כך בילדותי.

"שלום לך." היא אמרה, בקול של מאהבת. היא ישבה על הרצפה
והסתכלה עליי למעלה. בטח כאב לה הצוואר אבל זה לא עניין אותי.
נשארתי לעמוד. 'מעניין מה יש לה להגיד לי' חשבתי. שאלתי אותה.

"אתה לא מעדיף שנדבר על זה בפרטיות?" אמרה.
"לא" החזרתי. נשארתי לעמוד. היא עיוותה את פיה באכזבה ושתקה.
משהבינה שאני לא מתכוון להתיישב או להמשיך הלאה לא נותרה לה
ברירה אלא להמשיך בשיחה. "בטח חשבת שאני כבר מתה" אמרה.  
"למען האמת די מפתיע אותי לראות אותך כאן" אמרתי.
"אני עוד לא מתה, למרות שהסירו ממני את החסינות מזמן" אמרה.
"אבל לא בגלל מה שאתה חושב. אחרי אותו הלילה החיים שלי די
המשיכו כרגיל" אמרה. קובי לא הלשין עליה. כנראה שלא היה לו
נעים. הוא ידע שאם היו הולכים אליה השם הראשון שהיה יוצא מפיה
היה שלי. חסינותה הוסרה שנים רבות לאחר מכן, כשגילו על הרומן
שניהלה עם אחת מהמיואשות. "לא יכולתי להתחתן איתה כמוך" היא
אמרה, "לו לפחות הייתי מתאהבת במיואש". גברים מעולם לא היו
הקטע שלה.

אדל דיברה הרבה. נדמה היה לרגע כאילו בכלל לא הפריע לה לשבת
ככה על הרצפה ולהסתכל למעלה. היא דיברה ודיברה כאילו זה היה
הדבר הכי טבעי בעולם ככה לשבת ולשפוך את הלב בפני בעל מפעל
האיסוף המקומי עד שיישבר הצוואר מהתנוחה הזו. והיא שפכה את הלב
כאילו היינו החברים הכי טובים, אני והיא. כאילו היא לא רצתה
לקחת ממני את ברכה. עד שהבנתי את הנקודה. היא חשבה שאני הצלתי
אותה. היא הייתה בטוחה שאני הייתה זה שלא הלשין ולא קובי. היא
בכלל לא הכירה את קובי. אני לא יודע למה, אבל שיתפתי אותה.

"קובי?"
"כן קובי. הוא זה שגילה לי את שמה. כולם חשבו שהיא נעלמה
במשמרת של קובי" אחרי אותו לילה קובי הביא את ברכה למפעל, שיקר
להם שמצא אותה ברחוב ושהיא לא הרחיקה לכת, ואני נשאתי אותה
לאישה. ככה הוא ניצל מהסרת החסינות, ברכה ניצלה ממוות וכולנו
היינו מאושרים, כולל אדל. בגלל זה היא הייתה בטוחה שיש בינינו
איזו אחווה. אז זהו שלא הייתה. לאחר שסיימתי לשמוע ממנה את כל
מה שסיקרן אותי לדעת, כולל איך באמת הייתה מכווצת במיטתה
וכיסתה את ראשה עם הכר בזמן שנשמעו היריות שפתחו את דלת המקלט,
כולל איך שהיא ראתה מישהו לובש שחורים ובכלל לא שמה לב שהיינו
שניים, כולל איך היא שמעה את דלת המקלט זזה כשהייתה כבר כמעט
ליד הבית ואז חזרה לנעול אותנו, אחרי ששמעתי את כל זה עזבתי
אותה לנפשה והמשכתי הלאה. לרגע הסתכלתי אחורה, אל תוך עיניה
שהפכו אפורות. איזו אכזבה הייתה בהם, אך, איזו אכזבה! מה היא
ציפתה? שאנשא לה?

עם אדל לא נפגשתי עוד פנים מול פנים. השמועות אמרו שהיה לנו
רומן. השמועות אמרו שזרקתי אותה למות אצל אחד הלקוחות
הארטיסטים שלנו. השמועות גם אמרו שהצלתי אותה ושמרתי אותה
בכלוב והאכלתי אותה דבש ותותים בקצפת והיא הפכה לשפכה הכתומה
ירוקה אפורה שלי. והיו גם שמועות שהיא הצטרפה לממלמלים ואז
הוריתי להשמיד אותה.

היה זה בסוף חודש מאי כשהגעתי למפגש החודשי שלי ושל קובי במפעל
ואת פניי קידמה מזכירה בעלת חיוך שובה לב וגומות חן קטנות,
כמעט בלתי נראות. שיערה השחור והמתולתל היה אסוף ועל פניה
האיפור הדגיש את יופייה והסתיר את קמטיה. היא הייתה לבושה
בחליפה מבד יקר שנראה נעים למגע וציפורניה היו עשויות. כמעט
ולא זיהיתי בה את אישתי המסכנה.

"ברכה" אמרתי בפליאה.
"בוקר טוב" היא השיבה.
"בוקר טוב" משום מה התגובה הזאת גרמה לי להרגיש מטומטם.
"אתה למר פלדמן?"
"כן" שיחקתי את המשחק. ניסיתי לחייך חיוך שרמנטי אך הייתה לי
תחושה מביכה שחייכתי חיוך אווילי.
"קבעת פגישה?" היא שאלה בחיוך ממזרי.
"אני לא צריך לקבוע פגישה" עניתי. גם בצחוק, השאלה הזאת קצת
עצבנה אותי. לא הייתי רגיל למחסום ביני ובין קובי. אפילו
ברגעים הכי קשים, שום דבר לא עמד בינינו. וגם אם קרא לי לשיחה
של לפני הסרת החסינות, מעולם לא הסתתר מבעד לחבורה של פקידים.
מעולם לא היו פגישות או מזכירות או אחרים שהייתי צריך לעבור
כדי לדבר עם קובי. לא רק כי היינו חברים. הוא פשוט היה איש
כזה. איש פשוט, שכל הזמן לא נעים לו. ופתאום, עמדה בינינו לא
אחרת מאישתי! ברכה המסכנה בכבודה ובעצמה.
"אני חוששת שאינך רשאי להיכנס אם לא קבעת פגישה" היא אמרה
ברצינות ספק מעושה ספק...

יותר מכל רציתי להגיד שאין לה מה לדאוג. רציתי להגיד לה שאני
עשיר עכשיו, ושיש לי בית, בתים, ומכונית, מכוניות ואפילו
נהגים. רציתי להגיד לה שאני לוקח אותה עכשיו אליי ויהיה לה טוב
ושוב נהיה שנינו ביחד, זוג בעלי תקווה בלי ייאוש בכלל. יותר
מזה רציתי לאחוז בידה ולסחוב אותה איתי, פשוט לסחוב אותה
לאוטו, וללכת הביתה, ולא לראות את המפעל או את קובי בחיים.

דלת משרדו של קובי נפתחה פתאום. הוא יצא עם חבילת ניירות שבטח
הכילה את שמות המיואשים או הסוכנים. הוא הבחין בי ובברכה וחייך
בסיפוק למראה המפגש. ברכה הסתכלה עליו וחייכה. סומק קל קישט את
לחייה ועיניה נצצו. קובי החזיר לה מבט דומה.
"אתה רואה?" אמר לי קובי, "אשתך בידיים טובות".
ראיתי.

התנתקותי מברכה שכבר לא הייתה מסכנה עשתה לשנינו רק טוב, כך
היה נראה לפחות. המחשבה העסקית שלי התפתחה פלאים בזכות העניין.
נראה אף כי חל שיפור במעמדה שלה. לא אשקר ואף אודה כי לראשונה
בחיי, יצא לי להתוודא לחיי הרווקות המופלאים שעד אז שמעתי
עליהם רק משמועות. אני הרי הייתי בן חמש עשרה כשנשאתי את ברכה
לאישה. היא הייתה בת ארבע עשרה. ולא הייתה אחת אחרת מלבדה. לא
לפניה ולא אחריה. אין ספק שהפרידה המאולצת הזו לא עשתה לנו רע.
לא שלא אהבנו, להפך. בזמנים הטובים היינו נאהבים לא רעים בכלל.
אך יש לזכור כי נישואים אלה, גם אם היו מוצלחים, היו נישואים
מחוסר ברירה.

בחודשים שלאחר מכן נראה כאילו שום דבר לא יעמוד בדרכנו. היינו
אימפריה. אימפריה של תעסוקה, אימפריה של תקווה, אימפריה של
כלכלה, אימפריה של מיואשים. הכל היה נראה חלק. הכל חוץ
מהממלמלים שהחלו לצעוק. המערכה השחורה כנגד המהפכנים הפכה לשם
דבר ומדינות אחרות החלו לשדר חדשות מלוות בתמונות של חיילים
בעלי תקווה יורים במיואשים שדיברו. לאט לאט התחלנו להיראות רע.
התחלנו להיראות ממש רע. הכספים התחילו לזרום. פנימה והחוצה,
פנימה והחוצה. כמו חדירה. חדירה של כלכלת ממלמלים אל תוך
המדינה.

שלושה ימים לפני סוף החודש האחרון בשנה התעוררתי בבוקר לריח של
אבק שריפה. קמתי והתכוננתי לרדת למטה לבדוק מה קורה אך הלהבות
חסמו את דרכי. עליתי בחזרה לחדר השינה, אמדתי את המרחק בין
הקרקע לחלון. הנערה המיואשת זהובת השער עמה ביליתי את הלילה
הייתה שרועה עירומה במיטתי, תחת השמיכה. 'יהיה לה יותר טוב
ככה' חשבתי. לפני שקפצתי שלפתי את האקדח מהמגירה שליד המיטה
ויריתי ירייה אחת בראשה. היא הייתה הבן אדם היחידי שהרגתי
בחיי.

כל המפעלים שלי נשרפו על תכולתם. כשהגעתי למקום לא היה שם איש.
גם לא גופות. זה היה מוזר. מישהו גנב לי את הסחורה. אבל זה לא
היה גנב אחד. זו הייתה רשת! רשת של סוכנים! לא ייאמן. גם הסוכן
שקרא לי לראות את המפעל הראשי נעלם. כולם נעלמו. הם ידעו למה.
במקרה של גניבה מוסרת החסינות מעל הסוכנים שמנהלים את המקום.
על החוק הזה חתמנו כחמש שנים לפני השפל הגדול. אז הייתה תקופה
של פריצות וגניבות, לא מחוסר פרנסה, פשוט מתאוות בצע. אני זוכר
את תחרות האיסוף הגדולה. זה הזכיר לי את הימים של אז, כשעוד
היינו מחתרת. אך בתקופה האחרונה כבר הפכנו לאחד ממפעלי העבודה
היזומה המובילים בשוק. כל מי שחתם בלשכת אבטלה נשלח לעבוד
אצלנו, ומי שסרב, נאסף מייד על ידי הסוכנים המראיינים. הממשלה
תמכה ברעיון שמי שלא טוב לו במדינה הזאת, שלא יהיה פה. וכך
ציוותה עלינו לעשות את מה שעשינו בכל מקרה, לאסוף מיואשים. רוב
העובדים ברשת שלנו לא ידעו למה המיואשים האלה מיועדים בכלל. הם
אספו כי זה הביא להם כסף, וכי לא רצו להיות נאספים. גם הם,
במובן מסוים היו מיואשים. מכאן צמחה חשיבותה של החסינות.
כולנו, כולל מנהל המפעל, ובעלי המפעל, והשרים והממשלה, כולנו
היינו מיואשים.

'מה הופך איש למיואש?' חשבתי פעם. אולי היו אלה התנאים
הסביבתיים, אבל לא בהכרח. גם בתנאים הכי גרועים גדלו אנשים שלא
ויתרו ובחיים לא היו מיואשים. והיו גם אנשים שהיה להם לא מעט
אבל הם עדיין היו הולכים שפופי קומה ברחוב כאילו סחבו על גבם
את השמיים והמאורות. אולי היו אלה האנשים עצמם? גם זו לא הייתה
השערה מדויקת. קחו את ברכה למשל. היא הייתה מיואשת פעם, לפני
שהתחתנה איתי, אבל לאחר מכן היא הפכה לאישה לכל דבר. בימים
הטובים שלנו, גם אם היו רואים אותה לבד ברחוב ולא מזהים שהיא
אשתי, אף אחד לא היה חושב לאסוף אותה. היה לה גו זקוף ועמידה
יציבה והיא הסתכלה תמיד ישר בעיניים מפוקסות. אז מה זה היה
שהפך את המיואשים למיואשים ואת החזקים לחזקים? לא ידעתי להשיב
על כך.

על מסך הטלוויזיה הענקי ששימש עד עתה לפרסומות שידרו חדשות
בלתי פוסקות. מהפיכת הממלמלים. "הגיע הזמן לצעוק את מה שעד
עכשיו לחשנו!" הם אמרו. "הגיע הזמן לשים קץ לבעלי התקווה!" קול
נשי מלא כאב וכעס סובב אותי אחורה דרך אוזניי. "מוות לתקווה!"
היא צרחה בטלוויזיה. הסתכלתי עליה המום אך לא ממש מופתע. "יחי
המיואשים!" אדל פנתה לקהל המהפכנים שצפה במה שהתרחש על המרקע.
מיד לאחר מכן הראו את תמונתו של מנהיג תנועת הממלמלים. זיהיתי
אותו מייד. היה זה אותו האיש שאספתי בעצמי מהגשר והוריתי לברכה
להשמיד. "לעזאזל עם הברכה הזאת" מלמלתי. האיש הזה, המנהיג
הרענן שהכניס רוח חדשנית לחיי הממלמלים, זה שהוביל את המהפכה,
האיש הזה היה יכול להיות מת, והיה צריך להיות מת, אלמלא חוסר
המשמעת של ברכה. 'מיואש נשאר מיואש' חשבתי, 'אי אפשר לסמוך
עליהם'. רק באותו רגע באמת הבנתי - אסור היה לי להתחתן עם
ברכה. אסור היה בכלל לאפשר להתחתן עם מיואשים. זאת הייתה הטעות
הגדולה שלנו לאורך כל הדרך. נתנו להם תקווה והם לקחו את כל
העוגה וזרקו לנו אותה ישר לפנים.

האו"ם הורה להפסיק את איסוף המיואשים. השפעת המדינות שנתנו כסף
לממלמלים גדלה. הפכנו ממעצמה למדינה שאיימה על השלום העולמי
ועמדנו בפני איום להיות מגורשים מהאו"ם. מה שהיינו צריכים יותר
מהכל היה כסף. כסף לאוכל, כסף לתרופות, כסף לשיפוץ המפעלים
ובתי המגורים של העסקנים והסוכנים. המפעלים נשרפו בזה אחר זה.
הממשלה ניתקה את התמיכה כברז דולף שתוקן. נותרנו לבדנו.

על מנת לשרוד ברחובות היה עלי להסתגל להליכה שפופה במקצת.
הייתי צריך לשים לב לסוכנים וללכת זקוף כשהם בסביבה. איך שהיו
נעלמים הייתי משפיל קומה על מנת להתחמק מרבבות הממלמלים שמילאו
את הרחוב ואיימו לפגוע בכל בעל תקווה שנקרא לדרכם. היו בעלי
תקווה שסירבו ללכת עקום. מרחוק ראיתי את גרשון שהלך הליכה
זקופה והמשיך להסתכל במבט ישר ומפוקס. הוא סירב להשפיל קומה
למרות שחסינותו הוסרה. הזדקפתי גם אני לשנייה, אך הוא לא הבחין
בי והמשיך הלאה. השפלתי קומה מייד. קבוצת ממלמלים שעברה ברחוב
התנפלה עליו. הם קרעו מעליו את העור בסכינים והכו אותו בבשרו
החשוף. עוד ועוד ממלמלים הצטרפו ללינץ' המקומי הזה. כל מי שהיה
ברחוב התאסף סביב ההמון בניסיון נואש לטפס מעל לראשיהם של
הראשונים במעגל כדי להגיע לנקודת תצפית טובה יותר על המתרחש.
גם אני הצטופפתי ביניהם. לא ראיתי שום דבר, אך שמעתי את
הצווחות שעלו מפיו של גרשון. "הצדק נעשה ברחוב" קראו הממלמלים
והריעו באגרופים מורמים מעלה מטה. פניהם היו אדומות מהדם שעלה
להם לראש ועיניהם היו מכווצות. נשמתו של גרשון עלתה בצווחת
אימים השמיימה. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שבאמת הרגשתי לא
נעים.

גניבות, פריצות, רציחות ותקיפות היו בכל מקום. 'לאיזה מצב
הידרדרנו? כזה פשע ברחובות? איפה הביטחון שהיה לאנשים כמוני
ללכת ברחוב כבעלי תקווה?' שאלתי את עצמי. 'בשביל מה עבדתי כל
כך קשה כל השנים אם לא כדי להרוויח את הביטחון הזה?' והביטחון
נלקח מידי בן רגע. היו מהומות בעבר. לא אומר שלא. יחסי
המיואשים-מעבידים התערערו במיוחד בתקופה האחרונה. אך הם מעולם
לא היו יציבים במיוחד. תמיד היו כאלה שבורחים. תמיד היו כאלה
שניסו בכל אופן. באותו רגע, כשהעפתי גוש של זבל שעמד בדרכי
בבעיטה קלה, באותה נקודה בזמן נדמה היה כי תמיד היו ממלמלים.


נראה כי כל כספי המהפכה הלכו לכלי הנשק ושום דבר לא נשאר בשביל
האוכל. השווקים היו מוקדי הרעש הראשונים. אחריהם המכולות. אחר
כך חנויות הבגדים והאלכוהול. גם בזמן מהפיכה הם לא פסחו על
הנאות החיים. אנשים התחילו לעבור במסעדות ולקחת את מנות האוכל
מהיושבים לשלוחן. ככה הם לקחו וברחו תוך כדי שטרפו את זה
מהצלחת. הם טרפו את האוכל כל כך מהר שחלקו עף להם מהפה בזמן
הריצה (ואז היו מיואשים אחרים שאספו את האוכל מהמדרכה). כבר
לאחר מטרים ספורים ממקום האירוע היו זורקים את הצלחות תוך כדי
ריצה. את הצלחות הקפידו לזרוק לכביש כדי שמי שעוד הייתה לו
מכונית ייסע על שברי הזכוכית ויתפוצצו לו הגלגלים.

בלילה קשה היה למצוא פינה נוחה לישון בה. כל הרחוב היה מלא
בזבל. 'מאיפה לעזאזל הגיע לכאן כל כך הרבה זבל?' תהיתי לא פעם.
היו לילות שבקושי הייתי נרדם. הייאוש קישט אט אט את כל גופי.
הוא התחיל בלרקום עיגולים שחורים כהים סביב עיני ולהטביע את
הלבן שלהן בשלולית אדומה של ורידים מפוצצים. עפעפי התנפחו
והעור של פניי הפך מלוכלך ומקומט. מים היו מצרך נדיר. מידי פעם
הייתי נתקל בבקבוק ריק שמישהו התייאש וזרק אותו. אז הייתי הופך
את הבקבוק כך ששפתי נצמדו לפתחו ותחתיתו למעלה ומחכה לטיפות
שייפלו על לשוני. פעם היו אלה טיפות וודקה, פעם טיפות של מיץ
שהיה פעם גזוז מרענן עד שכל הגזים יצאו ממנו והפך לנוזל מתקתק
ולא טעים. אני זוכר אפילו פעם שהיה זה נוזל שתן צהבהב וכהה
שהתבלבלתי בינו ובין וויסקי. ירקתי מייד את הנוזל מפי. הגרוע
מכל היה שלא היו לי מים כדי להעלים את הטעם הדלקתי הזה.

אל השוק הגעתי כדי לאסוף בדלי אוכל. קיוויתי שנותרו ירקות,
אפילו מעוכים ולא טריים, אפילו עם עובש, העיקר שיהיה מה להכניס
לפה. למרות איכות החיים שאליה הורגלתי, מעולם לא הייתי בין
המתלוננים. אבא שלי אמר לי פעם שמי שלא רגיל לאכול חרא עדיף לו
שלא יחיה. הוא התכוון כי החיים מלאים חרא אבל לא ביקשתי ממנו
שיסביר את זה. נדמה לי שזה היה באחת מארוחות הערב בבית. נדמה
לי שאמרתי שהאוכל חרא. נדמה לי שאימא נורא נעלבה למרות שהיא
בכלל לא בישלה את האוכל, היא רק הגישה אותו לשולחן. אבא תמיד
היה עושה את האוכל בבית, וחבל כי הוא לא ידע לבשל בכלל. אבל
אימא עודדה אותו כי היא התעצלה לבשל בעצמה. רק ליומולדת שלי
היא הייתה מבשלת. אני זוכר שחזרתי הביתה אחרי החגיגה הקטנה
שהכינה לי אדל בחדר הצדדי במפעל. אימא הייתה ערה ומודאגת, לא
בגלל שלא חזרתי הביתה בזמן, אלא בגלל שהאוכל התקרר. זה לא
הפריע לי. חיממתי את האוכל בעצמי. חיממתי גם לה. אכלנו ביחד.
זאת הייתה הארוחה הכי טעימה שאכלתי בחיים. היא בישלה אפילו
יותר טוב מברכה. דיברנו על הכל חוץ מאורעות היום.

אספתי אל חיקי את מה שנדמה היה לי שהיה מלפפון. הוא היה שחור
ומקומט מריקבון כצלוליטיס בירך של אישה זקנה אבל הוא עדיין היה
צר ומאורך והיה בו צל של ירוק. הרמתי את מבטי לחפש עוד ירקות
שעדיין היה להם צל מצבעם המקורי. ואז ראיתי אותה. היא הסתובבה
בהליכה שפופה מאולצת, כזו של בעלי תקווה שניסו להדמות
למיואשים. שיערה השחור נדבק לפניה המזיעות. אפילו מרחוק יכולתי
לראות את הלבן של שיערות השיבה מבצבץ מראשה. נראה שלא היה אכפת
לה. היא אספה כמה עגבניות רקובות שהניחה בכיס שיצרה עם ידה
בחצאית. התקרבתי אליה. אחרי הכל, היא עדיין הייתה אשתי. היא
התרוממה כשנעמדתי לידה ובחנה אותי. נראה שגם אני הייתי הפתעה
גמורה עבורה. בעיניה יכולתי לראות את העוני והייאוש שהפכו חלק
כה גדול ממני עד שניכרו בהשתקפותי באישוניה. "אני מכינה ארוחת
ערב" אמרה. היא הזמינה אותי.

כשהגעתי לביתם של קובי וברכה נזכרתי בימים הטובים. הבית היה
קטן ועשוי מעץ ישן. בתוכו היה תנור שפעם שימש כתנור חימום אך
כעת היה כבוי בגלל שלא היה חשמל שיפיח בו חיים. בחוץ היה לח
מאוד אבל איכשהו בבית היה נעים. נרות האירו את דרכי. על השולחן
הנמוך בחדר היחיד שהיה במקום עמד לו בקבוק יין. אוכל לא היה.
אולי כמה ירקות רקובים. קובי קם והביא פותחן בקבוקים. כרסו
העגלגלה גדלה במקצת ושיערו היה אפור לגמרי. הוא עדיין הרכיב את
משקפיו העגולים. העדשה הימנית שלהם הייתה מנופצת לגמרי
והשמאלית רק קצת. לא נראה שזה הפריע לו. גם הוא מעולם לא היה
מהמתלוננים. לפני שפתח את בקבוק היין הוא התקרב וחיבק אותי.
חיבקתי אותו בחזרה וככה עמדנו איזו דקה תמימה צמודים, ורק
פותחן בקבוקים הפריד בינינו. שוב היינו חברים.

ברכה נתלה את פותחן הבקבוקים ופתחה את היין. "ברוכה הבאה לבית
שלנו" אמרה.
"עוד מעט יהיה שלט על הדלת" הוסיף קובי "כאן גרים באושר בלי
עושר, קובי וברכה"
"המיואשים" את החלק האחרון של המשפט הם השלימו ביחד. הם צחקו.
אני צחקתי. צחקנו כולנו. חיסלנו את היין על קיבה ריקה, כנהוג
במשפחות המיואשים. ואז ברכה לקחה אותי בידי והובילה אותי אל
המטבח. חייכתי חיוך חולמני והסתכלתי עליה. היא הייתה רעבה.
ראיתי את זה בעיניים שלה. אם היה דבר אחד שקובי לימד אותי
לעשות היטב זה היה לקרוא עיניים. רק שעדיין לא הצלחתי לעשות את
זה במבטים חטופים. אולי מוטב היה אילו היו הורגים אותה. אולי
מוטב היה כך גם בשבילה.

היא שלפה סכין מהמגירה התחתונה. היה לסכין להב רחב כזה, כמו של
סכין לחיתוך בשרים. הסתכלתי. לא התנגדתי. ובשעה שבצעה את בשרי
חשבתי לעצמי, 'מוטב שכך, היום הם יסעדו אותי, ומחר - הם יהיו
אלה שלא יהיה להם מה לאכול. אני מהייאוש יצאתי'.