8:30 בבוקר יום שני. בוקר יום העצמאות של מדינת ישראל. מדינת
היהודים שלקחו את אחי. ערוצי החדשות מדווחים במקביל לאירועי
יום העצמאות על התוצאות הדיפלומטיות של מות אחי. "אין ספק
שמעשה הדמים שבוצע אתמול יגרום לסדק, אם לא לקרע עמוק ביותר,
ביחסים בין ישראל לפלשתין. דווקא ביום העצמאות ה-100 של מדינת
ישראל, ישראל נתפסת כמדינת טרור עוינת וזהו דבר שבגין לא יכול
להרשות לעצמו ולמדינה כרגע; ייקח לו הרבה זמן לתקן את זה", אמר
הפרשן לעניינים מדיניים.
לתקן את זה? איך אפשר לתקן את המוות של אחי? דם מדמי, בשר
מבשרי, כביר.

כביר, האח הגדול שלי שנרצח בלב קר. על ידי אחד מביניהם.
הכובשים. האח הכל כך חזק שלי, לוחם החירות. בן תשע-עשרה. תשע
עשרה.

כל הלילה לא ישנתי. שמעתי את אבא בוכה ואמא צורחת. כל השכנים
התאספו בסלון ביתנו. חיבקו את אמא ואת אבא. אחמד השכן צעק:
"אללה יהרוג כול אל-יהוד", והסובבים ענו לו: "כן, רק אללה ישלם
להם". אללה. יש לי בו אמונה שלמה. אבל אללה לא עזר אתמול
לכביר. הוא לא עזר לו כשהיהודי הקטן ירה בו עשרה כדורי אקדח.
נער בגילי. עטוף בדגל היהודים.
בסוף הוא נורה על ידי אחד המפטרלים, ככה אחמד אמר. הדגל הלבן
הוכתם בעיגול אדום, בדיוק באמצע מגן הדוד.

עוד כמה שעות מתקיים מסע הלוויה. כל החברים של כביר, לוחמי
החירות, יהיו שם. יהללו את כביר ואת הלחימה שלו. יגידו שהוא
היה שאהיד. אמא שוב תצרח, אבא שוב יבכה, וכולם ידחפו אותי לנשק
את הגופה. הדודות יחבקו את נוואל ופאטימה ויגנו עליהן, ואני
אקנא בהן, שאני לא במקומן. סאליח כרגיל יסחף אחרי ההמון ההומה
ויצטרף אליהם בקריאות: "חורבן לישראל, מוות ליהודים". כולם
יתאבלו ויצעקו, אבל איש לא יעשה דבר, כי לא מסכנים שלום בגלל
עוד שאהיד.

ללכת בין שורות האנשים הבוכים והצורחים. לגרור את הרגליים ואז
להידחף על ידי נערים ערולי פנים אל גופה עטופה בדגל פלשתין
הירוק. לנשק את הגוף הדומם שפעם היה אחי כביר.
ודמעה אחת יחידה על לחיי. אבא אוחז בכתפי, מסובב אותי אליו
ומחבק. מנגב את הדמעה על אף שעיניו שלו מוצפות בדמעות ואומר:
"לה תבכה מוחמד, לה תבכה עזיזי".

עבר כבר שבוע מהלוויה של כביר והתמונה הזו חוזרת אל חלומותיי
כמה פעמים. לראות את האח הגדול שלי כגוף ללא רוח חיים ואת האבא
האיתן שלי שבור ובוכה כילד. והלב שלי? בכל פעם מחסיר פעימה.
נשימתי נעתקת לרגעים מספר ורק כשאני חושב על החיוך של כביר היא
חוזרת למלא את ריאותיי באוויר.

שיעור היסטוריה. נושא השיעור - גורלנו כתוצאה ממלחמת העצמאות
היהודית. הכיבוש. המורה סעיד מסביר על נישולנו מאדמת פלשתין על
ידי היהודים, על ההפיכה שלנו לפליטים בעקבות המלחמה. סקירה
מהירה של כל המקומות שנאלצנו לעזוב. הקסטל שהפך ל"מבשרת ציון",
חיפה, יפו, אשקלון. המקומות שלנו שהפכו ליישובים יהודיים
ענפים. כולם כל כך כעסו. "אללה אכבר, ייקח כול אל-יהוד", אמר
אמין. אמין, הנער החכם של הכיתה. כולם יודעים שלימים יהיה לוחם
חירות מובחר. גאוות כל העיר. כולם הנהנו למשמע דבריו, ואני
נמתחתי בכיסאי. אף פעם לא האמנתי ב"להרוג יהודים". שהם יחיו
בצד שלהם ואנחנו בשלנו, ככה חשבתי. אבל עכשיו, כשהיהודים הרגו
את אחי הבכור, התקשיתי שלא להסכים עם דבריו של אמין. בזווית
העין יכולתי לראות את לאטיפה, מניחה ראשה על השולחן. ידעתי
שהיא לא מסכימה עם אמין, אבל היא לא יכולה להתנגד. כל כך אהבתי
את לאטיפה. שנינו תמיד ידענו שיום אחד נינשא. יום אחד.

אחר הצהריים הלכתי לבדי לקבר של כביר. מכיוון שדודי אחראי
לעשיית המצבות בבית העלמין, הונחה כבר מצבה על קברו. קראתי את
שורות המילים: "כביר ג'וואליה, לוחם חירות. נרצח בדם קר.
2029-2048".
רוח חמימה נשפה בעורפי, כמו שורקת שמי "מוחמד". יכולתי להרגיש
את כביר איתי, שם יד אחת על כתפי ולוחץ אותה כפי שנהג לעשות על
מנת להראות לי שהוא כאן.
מלבד הדמעה היחידה בלוויה של כביר לא בכיתי עליו. אני גבר.
"גברים לא בוכים", כביר היה אומר.
עצמתי את עיניי. במוחי עברה תמונתו של כביר אחי נופל על הרצפה
ליד המסגד. מופתע. מדמם למוות. בשניות אחדות נשמתו עוברת לחזקת
אללה. ובכיתי. כל כך הרבה דמעות נשפכו מעיניי.
צרחתי. "למה, אללה? למה?" צעקתי. מלחמת הקודש הזו לא שווה את
דמו של כביר. דמו של אחי. השתטחתי על קברו של אחי. מנשק אותו.
עובר בכריות אצבעותיי על חריצי האותיות המסולסלות.
התרוממתי ונעמדתי זקוף. שוב עוצם עיניי, שואף אוויר. דמי החל
לבעבע וורידיי כמעט התפוצצו. כעס וכאב מילאו אותי בו זמנית.
לא האמנתי שיצר כעוס קדום שכזה יכול לקנן בקרבי.