8:30 בבוקר יום ראשון. כולם מתפזרים לכיתות לאחר השמעת ההמנון
הלאומי והנפת הדגל כמו בכל בוקר. התיישבתי בכיתה, מתארגן לעוד
שיעור אזרחות מייגע עם המורה שלומית. חשבתי לעצמי, שכל כך
מנסים להחדיר בנו ערכי אהבה למולדת, לישראל, בייחוד השנה, בשנת
ה-100 להקמת המדינה, ובעצם זה בזבוז. אף אחד לא באמת מקשיב
בשיעורים האלה, אולי חוץ מעיליי, הפטריוט הכיתתי.
בהיתי בו מקשיב ברצינות לשלומית, כותב כל מילה במחשב הנייד
שלו. לפתע ראיתי אותו מפנה מבטו אל פתח דלת הכיתה, והפניתי אף
אני את מבטי.
תום בר-עוז, מנהל בית הספר, עמד שם, ארשת רצינית על פניו. הוא
הביט בי.
חשבתי: "מה כבר עשיתי עכשיו..."
"משה", מאז ומעולם שנאתי את השם הזה שעובר בדורות במשפחה שלנו,
"תוכל להתלוות אליי?"
כל הדרך למשרד המנהל ניסיתי להיזכר בדברים שקרו בזמן האחרון;
חיפשתי את החטא הגדול שלי שתיכף איענש עליו, אבל לא זכרתי שום
דבר כזה.
הוא פתח את דלת משרדו והורה לי להיכנס. נכחו שם המחנכת שלי -
עמית, והיועצת - קרן.
התיישבתי וחיכיתי לשמוע דיון ארוך על המעשה שלי.
"משה, זימנתי אותך לכאן כדי לבשר לך בשורה רעה", יש לו אי פעם
בשורות טובות?
"אני מקשיב", אמרתי.
"לצערנו," המשיכה אותו עמית, "לפני חצי שעה היה פיגוע ברחוב
דוד רזיאל".
"פיגוע?..." ידעתי מה זה פיגוע, אבל כבר שלוש שנים לא היה
פיגוע. זאת אומרת, מאז שהפלסטינאים קיבלו עצמאות ב-2008,
פיגועים זה לא דבר נפוץ בכלל. מדי פעם יש תקריות קטנות של
בודדים קיצוניים, שעדיין חושבים שלפלסטינאים לא מספיקים
הגבולות של 67' ורוצים את כל המדינה. אבל פיגוע...? ועוד
בראשון לציון? ומה לי ולפיגוע הזה?
"כן, פיגוע. כולנו מופתעים ויש הרוג אחד", אמרה עמית. הייתה
שתיקה צורמת חדר. ואז נזכרתי. נזכרתי שהתחנה של איתן, אחי, היא
ברחוב דוד רזיאל. וידעתי.
"לצערנו," שוב לצערנו, לא נמאס לה? "ההרוג בפיגוע הוא אחיך,
איתן".
הרגשתי מין חור שחור כזה נפער לי בלב וצמרמורת. תמונתו של איתן
עלתה לנגד עיניי, החיוך הנצחי שלו. לרגע, רק לרגע יכולתי
להרגיש את ידו על כתפי. הוא איתי. בפנים נשמעו לי שני קולות.
קול אחד זעק, זעקת שבר שכזו, התפרק. הקול השני בכלל לא עיכל
שאיתן איננו. הוא אמר לי להירגע, שזה לא הגיוני. הרי רק אתמול
בצהריים שיחקנו כדורגל יחד.
שאפתי חזק אוויר לריאותיי ונשפתי נשיפה ארוכה ומתמשכת.
עכשיו הם בטח יגידו לי כמה הם מצטערים (שוב) ויחבקו וינשקו
ויגידו שהם פה בשבילי, ותהיה שבעה, והם יבואו וישבו לידי
ונסתכל על התמונות של איתן ויגידו כמה בחור טוב הוא היה, כמה
מושלם. ואחר כך נועם, החברה של איתן, תבוא ותשב ליד אמא ואבא
ותבכה והם יספרו סיפורים על הצבא, ואמא תרגיש אשמה וכולם ינחמו
את כולם. וכשהשבעה תיגמר, ולאחריה יעבור השלושים והשנה, כולם
יתחילו לשכוח, ונועם כבר לא תבוא, והחברים כבר לא יבקרו, כי
איתן אמנם מת, אבל מה זה עוד הרוג לסטטיסטיקה?
8:30 בבוקר יום שני. בוקר רגיל כביכול ברחוב גיבורי ישראל
בראשון לציון. אך הנראה לעין מסווה בדרך כלל אמיתות שחלקן אינן
נעימות, בלשון המעטה, לשומעיהן.
עשרים וארבע שעות עברו מאז שנודע לי על מות אחי. בן תשע עשרה
וחצי בלבד במותו, חייל מצטיין בפלס"ר הנח"ל. אדם משכמו ומעלה.
בחור יפה תואר. ספורטאי מצטיין ו... מה אני עושה? זה לא מה
שאיתן בשבילי.
איתן בשבילי הוא אחי, דם מדמי. איתן בשבילי הוא בילויים
בשבתות, מכות עד כלות הכוח וריבים קטנים על מי יוציא את הכלים
מהמדיח. איתן בשבילי הוא שיחות על יעל, האחת שאני אוהב ושיחות
על נועם ועל הבעיות ביניהם. איתן בשבילי הוא הרבה יותר מתעודות
הצטיינות ואותות, איתן בשבילי הוא... איתן היה בשבילי.
השלושים למותו של איתן וגילוי המצבה יהיה ביום הזיכרון לחללי
מערכות ישראל ולנפגעי הטרור. חודש ויום לפני יום העצמאות ה-100
למדינת ישראל. "לפחות נתפוס שתי ציפורים במכה אחת", ככה איתן
היה אומר על המצב.
איתן אחי, אולי האדם המתוחכם ביותר שזכיתי להכיר, מת במוות
הפרימיטיבי ביותר, הראשון של האנושות כולה - ברצח.
ב-12:00 התקיימה הלוויה. שורות של אנשים דוממים צועדים, מלווים
ארון עטוף בדגל ישראל. אמרו שלא נשאר הרבה מאיתן, שהיה קשה
לזהות את הגופה, אולי בגלל זה שמו אותו בארון ולא בטלית
ובתכריכים בלבד.
ואני? לי הייתה כל כך מוזרה כל הקדושה הזו של המוות, דרך
לקבורת אורגניזם מת, כמה עצמות. ביג דיל. זה לא באמת איתן אחי.
איתן אחי לא נמצא בעצמות האלו. אולי הוא בשמים - מי יודע. אולי
הוא ברוח, או שהוא נעלם. אבל מה שבטוח, הוא לא בעצמות האלו.
נעלם? זה באמת נגמר? אין יותר איתן? שוב צמרמורת. לא אראה יותר
את איתן.
הגיעו לבור האדמה הכרוי. הבור הזה בעומק שני מטרים באדמה הרחיב
לי עוד קצת את החור בלב. וחשבתי שעומקו הוא אפילו לא חצי מעומק
החור שנפער בי. הארון הורד באיטיות ומלבד בכי לא נשמע דבר. ואז
אמא צרחה "למה?" ונפלה על ברכיה. כמה אנשים באו והרימו אותה.
אבא חיבק אותה כשהיא קמה. ואני לא בכיתי. בכלל. וזה הרי כל כך
מוזר, כי מי הכיר את איתן טוב ממני? אף אחד. ומי הכי איבד
אותו? אני. רצו לי תמונות בראש וכאב. אבל כאב חד כזה. כאילו
מישהו דקר את הלב שלי עם סכין וסובב אותה. האמת שהכאב הזה הוא
ממש פיזי.
הפעם האחרונה שבכיתי הייתה בגיל חמש, כשהנער ב"אמריקה X" מת.
ודאי תאמרו שזה לא סרט לילד בן חמש. יש שם רצח ונאציזם
ואכזריות אין-סופית. אבל היו לי הורים ליברלים. מה שלי מוזר
הוא שבכיתי על נאצי קטן שמת. ביג דיל.
יעל, זאת שאני אוהב, חיבקה אותי. באותו הרגע ממש לא אהבתי
אותה. את לא רואה שאני לא בוכה? אל תחבקי אותי... אני חזק ו...
הרגשתי משהו שהרטיב לי את הלחי. הושטתי את אצבעותיי ובכריות
נגעתי בפניי. דמעה. אולי בכל זאת מגיעות לך כמה דמעות, איתן
אחי.
"יתגדל ויתקדש שמה רבא" התחיל הרב הצבאי לדקלם, ואחריו כולם
כקול אחד "אמן", והמשיך להלל את שם אלוהים לפני שהלל את איתן
אחי. חשבתי שאיתן מת ומהללים את אלוהים. ואז סיים הרב הצבאי
במילים "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל
ואמרו אמן".
שלום? חשבתי על איזה שלום הוא מדבר.
התחילו לכסות את הארון באדמה, ואותה צעקה במוחי הדהדה -
"למה?".
אני חושב שכבר אז התחיל לקנן בתוכי אותו יצר כעוס קדום שלימים
קראתיו - "נקמה".
השבעה נגמרה. סוף סוף. מרוב אנשים שבאו והלכו כבר שכחתי שזה
הבית שלי. אפילו ראש הממשלה, יגאל בגין, התקשר לומר את
תנחומיו. וכל הזמן הבכי הזה שלא נגמר. כאילו כמה דמעות יחזירו
את איתן.
בלילה האחרון של השבעה, לפני החזרה לבית הספר, חלמתי על איתן
אחי.
בחלום הלכתי במכתש רמון, כשידיי מושטות לפניי כעיוור. לפתע,
האדמה נפערה ונפלתי לתוכה. איתן חיכה לי למטה ותפס אותי. הוא
הוריד לי את כיסוי העיניים, חיבק אותי ואמר "אל תשכח". כמעט
יכולתי להרגיש את ידיו עליי. הכל היה כל כך ממשי. אותו חלום לא
מש מזיכרוני לרגע. ציוויו של איתן נשאר מהדהד במוחי - "אל
תשכח".
למחרת בבוקר חזרתי לביה"ס.
כשנכנסתי לכיתה באיחור של עשר דקות והעברתי את כרטיס התלמיד
שלי במחשב כולם הביטו בי. נעצו עיניים. אפילו עמית שקטעתי לה
את רצף השיעור. התיישבתי במקומי ועמית אמרה "אנחנו שמחים
שהצטרפת אלינו, משה". כן, בטח. עכשיו אף אחד לא יידע איך
להתנהג וכולם יהיו סביבי, יביאו את חומר הלימוד שאשלים אותו
ויציעו עזרה. גם אם זה רק מתוך נימוס.
בימים הבאים כולם המשיכו בשגרה, כפי שציפיתי, מלבד ההכנות לטקס
יום השואה הצפוי בעוד שבועיים. השנה השכבה שלנו, שכבת י"א,
אחראית לטקס. למזלי, פטרו אותי מלהשתתף בו.
כל יום מאז שאיתן נרצח, אני נכנס לחדר שלו, מציע את המיטה
ומותח טוב טוב את הסדינים. אחר כך אני נשכב עליה ומביט בתקרה
הצבועה כשמים. אני מרגיש את הגוף שלי שוקע וזרמים בכפות
הרגליים. אני חושב על החור השחור הזה. מלבד כמה דמעות בלוויה
לא בכיתי עליך, אחי, אבל אתה חסר לי. ואז אני קם. שוב מותח את
הסדינים ויוצא מהחדר. אתמול עשיתי את אותו הדבר, וכשקמתי דרכתי
על מטבע. התכופפתי וראיתי כסף ישן, אולי מלפני ארבעים שנה. אז
קראו לזה אגורות. מטבע של עשר אגורות מאוסף המטבעות של איתן.
הפכתי את המטבע המוזהב והבטתי בו משני צידיו. התעמקתי וראיתי
מנורה מטושטשת. הרמתי את המטבע והכנסתי אותו לכיסי.
את המטבע הזה נשאתי עמי לכל מקום, כל הזמן. משום מה למנורה הזו
שהיטשטשה היה ערך מוסף עבורי. אולי ראיתי בה את עם ישראל שאיבד
יוקרתו עם כל פיגוע נוסף, עם כל הרוג נוסף.
האומה הזו שלי, היא כמו לב מדמם. עם כל הרוג, הלב הענק הזה
נפצע מעוד דקירת סכין. כל ניסיונות המרפא עולים בתוהו. כל
הניסיונות להפסיק את דקירות הסכין לא שווים מאום.
אנשים כמו איתן מנסים בכל זאת לרפא את הלב המדמם הזה, או לפחות
לשמור עליו בחיים ולהגן עליו. בסופו של דבר הלב המדמם הזה
יישאר חסר מגננות.
כמו שציפיתי, עד מהרה תשומת הלב הוסטה ממני אל טקס יום השואה,
דבר שאפשר לי להעצים את רגש הכעס הזה בקרבי.
שבועיים חלפו מאז הירצחו של איתן, והחלום ההוא עם ציוויו רק
חיזק את תחושתי. כבר היה לי ברור שאנקום. זה לא הגיוני, לא
נתפס בעיניי שאיתן אחי מת, נרצח, וכבר שוכחים. לאיש כבר לא ממש
אכפת. עוד חייל אחד בצבא הגנה לישראל, בשבילו לא שווה לסכן את
השלום עם ממשלת החמאס הדיקטטורית, שלום שאינו באמת שלום, שלום
שלא מובן לי. איך אפשר לעשות שלום עם דיקטטורה פלשתינאית שכבר
ארבעים ושתיים שנים בשלטון? ממשלת חמאס שכזו שחתמה עמנו על
הסכם שלום על אף הצהרותיה המקודדות שאומרות בפה מלא כי אינה
מכירה בקיום מדינה יהודית בארץ ישראל. לכו תבינו.
"לכולם זה הרי כבר כל כך ברור שאין שלום אמיתי, בחיים לא יהיה.
נתנו להם כבר את הכל כמעט מלבד ירושלים. כל מה שביקשו. אני לא
מבין מה הם עוד רוצים", אני זוכר שאיתן אמר פעם בוויכוח עם
אבא. ואבא לא הסכים. הוא אמר לו שיש שלום, שתמיד "הם" ישנאו
אותנו אבל לנו אסור לסכן את השלום הזה, גם אם הוא מדומה, בשום
מחיר. הוא לא שיער שחיי בנו הם המחיר שהוא יצטרך לשלם תמורת
השלום המדומה הזה.
יום השואה. כולם לבושים בחולצת בי"ס לבנה ומחויטת. בשיעור
הראשון דיברו איתנו על המושג "נקמה". הנקמה הראויה ביותר
בנאצים לדעתנו. עיליי הפטריוט ענה שהיווסדה של מדינת ישראל
וקיומנו כדור המשך היא הנקמה. כולם מיד הסכימו איתו שכן זו
הדעה הרווחת. רק אביאל זז בכיסא שלו באי נוחות והצביע. הוא
קיבל את זכות הדיבור ואמר בביטחון שלא אופייני לו: "אני חושב
שנקמה היא גם נקמה פיזית, וצריך לתפוס את כל הנאו-נאצים ולהרוג
אותם." דבריו עוררו אותי ואת יתר חברי הכיתה. והמולה. "מה
פתאום?! אסור להרוג!" "אנחנו לא יותר טובים מהם אם נעשה את
זה!" "נהרוג אותם ויקומו חדשים. צריך לפתור את שורש הבעיה שהיא
השנאה ולא את מה שעל פני השטח. עשבים שוטים צריך לעקור
מהאדמה!".
לבסוף נרגעו הרוחות. ורק אני חשבתי שהשואה התרחשה לפני למעלה
מ-100 שנים, והצלקת הזו בעם שלנו לא נמחתה.
הטקס החל. לאחר יזכור קצר נשמעה הצפירה. עמדתי דום ולא חשבתי
על שישה מיליון וחצי. הדבר היחיד שעבר לי בראש הוא הנאצי הקטן
שמת ב"אמריקה X". מאחוריי שמעתי צחקוקים שהלכו והתחזקו. בסופו
של דבר נגמרה הצפירה, ועמה פסקו גם הצחקוקים. שלומית וקרן לקחו
שני ילדים והוציאו אותם מהאולם. המשיכו בטקס. נאום של המנהל -
אותו נאום כמדי שנה עם שינויים קלים לכאן ולכאן. ריקוד של חמש
בנות ובן - עם טעויות וחוסר תיאום. מיקרופון שנפל פעמיים
והרעיש, תפאורת עשן שחנקה את כולם. שתי בנות ששרו בזיופים.
בזווית העין יכולתי לראות כמה בוכים. הטקס נגמר. יצאנו מהאולם
ואיתמר צעק "מי בא לשחק כדורגל?", וכמעט כולם נענו בחיוב
לשאלתו. רק יעל אמרה: "באמת! יום השואה היום!", אבל איש לא
הקשיב לה מלבדי. עוד טקס, עוד יום זיכרון, יש לנו כבר יותר מדי
כאלו. דבר של שגרה.
שישה מיליון וחצי כבר נרצחו בשואה, מה זה עוד יהודי אחד? עוד
איתן אחד?
רכבת תחתית לבית אל, משם ודאי אצטרך ללכת שבעה ק"מ עד לרמאללה.
אין ממש סיכוי לעבור במחסום, אצטרך לטפס על הגדר בזמן החלפת
המשמרות בשש בערב.
בזמן האחרון איתן מקשה עליי. בכל פעם הוא חוזר אליי עם אותו
חלום. הוא צורח לי: "אל תשכח!". הציווי שלו מהדהד במוחי אך
פניו מתעמעמים עם הזמן. אני רוצה לומר לו שאני לא שוכח. לעולם
לא אשכח. אבל אני אף פעם לא מספיק. איתן, לא שכחתי! אני זוכר!
אני זוכר בכל רגע שבו אני נושם.
אני מרגיש שאתה לא איתי. איך נעלמת לי, איתן אחי? איך לקחו
אותך ממני?
מלחמת קודש מטורפת, חסרת כל שפיות, כל לב. חסרת קץ.
אני עומד על שפת החור הזה בלב ומביט לתוכו. הוא כל כך עמוק
עכשיו, שאני לא יכול לראות את התחתית שלו אפילו. הוא כל כך רחב
שקצהו השני הפך לקו אופק שחור.
מישהו חייב לשלם.
נכנסתי לחדר של איתן. ידעתי שהוא החביא מחסנית עם אקדח בארון,
לכל מקרה. זה יספיק לי בשביל לגרום לפחות למישהו אחד מביניהם
לשלם. לא משנות התוצאות. מישהו חייב להפסיק את הטירוף הזה.
שידעו שגם אנחנו מתנגדים. גם לנו כואב. עם ישראל לא פחדן!
מצאתי את האקדח עם המחסנית והכנסתי אותו לתיק צד שחור. החבאתי
את התיק מתחת למיטה. "משה, רד למטה, אנחנו מאחרים", שמעתי את
קולו של אבא קורא לי. היום אקרא את הכיתוב על המצבה שלך, איתן
אחי. אנשק את האבן הדוממת בפעם הראשונה והאחרונה. אצטרף אליך
בקרוב. ירדתי למטה. עיניה של אמא היו נפוחות ואדומות והיא ישבה
על יד השולחן במטבח. אבא חיבק אותה וראשה נח על כתפו.
"הולכים?" שאלתי.
הגענו לבית העלמין הצבאי. משפחות רבות היו שם וחבר'ה על מדים.
אמהות יבבו, אבות צרחו וכולם דמעו. נשמעו שלוש יריות כבוד
סמליות. אף פעם לא הייתי בבית עלמין צבאי ביום הזיכרון לחללים
ולנפגעי הטרור. בעצם, הפעם היחידה שהייתי פה הייתה בלוויה של
איתן. אבל עכשיו זה שונה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כאב במקום
אחד. כל כך הרבה סבל. כל כך הרבה דמעות.
הלכתי עם אמא ואבא בין האנשים הדומעים והרגשתי לא שייך. ברגע
שבו הגענו למצבה של איתן נשמעה הצפירה. כולם נשתתקו כפסלים.
לראשונה ראיתי את המצבה של איתן אחי וקראתי את הכיתוב עליה
כשפס הקול מהדהד באוזניי: "איתן עמיחי בן הוד. נקטף בטרם עת
בידי מחבלים. 2029-2048". שתי שורות של מילים על חיים שלמים,
חרוטות על שיש דומם. בסך הכל שיש לבן עם כיתוב שחור, קר, בעל
שתיקה רועמת. אבן קרה. זה הזיכרון היחיד שנשאר ממך - אחי.
עם תום הצפירה אמא השתטחה על האבן ונישקה אותה. גם אבא עשה
כמוה. ואני? אני קפאתי. נשארתי עומד. מסתכל על הכיתוב וסורק
אותו בעיניי. הצפירה המשיכה להדהד במוחי, ואליה הצטרף קולו של
איתן אומר לי: "אל תשכח".
הכנסתי את היד שלי לכיס והרגשתי את המטבע הזהוב. החזקתי אותו
חזק באגרוף ידי. סביבי אנשים בכו, קראו קדיש, יבבו, נישקו את
הקבר, דחפו קצת - כאוס של קדושת המוות. ואני נשארתי עומד. רק
כשכולם פנו לכיוון הטקס הממלכתי בבית העלמין, שחררתי עצמי מן
הקיפאון שפקד אותי. עכשיו המצבות נותרו יתומות. כל שורות
האנשים הבוכים התיישבו ברחבה ליד האנדרטה. אני נשארתי ליד
המצבה של איתן. אמא ואבא כלל לא שמו לב שלא באתי אחריהם.
התקרבתי למצבה של אחי, עמדתי לידה. "אל תדאג איתן. המוות שלך
לא יהיה לחינם. אתה לא תישאר רק אבן דוממת", סיננתי מבין
השיניים בשקט. לקחתי אבן והנחתי אותה על קברו של איתן. אחר כך
התכופפתי ונישקתי את המילה "איתן". הסתובבתי ופסעתי לכיוון
האנדרטה; הגעתי בדיוק כשהרב הצבאי החל לדקלם את תפילת "אל מלא
רחמים" בקול מסתלסל. "אל מלא רחמים, המצא מנוחה נכונה על כנפי
השכינה", התחיל לומר. ואני עמדתי בצד. נזכרתי בסרט זיכרון ישן
שראיתי על ילדה שאיבדה את אחיה. היא הייתה קטנה אבל אמרה: "אם
יש אלוהים בשמים- שיתקן את זה..." חייכתי לעצמי בזמן שכולם
בכו. הרמתי מבט למעלה, ושאלתי אותו בשקט "רחמן?".
עוד עשר דקות אגיע לבית אל. השעה ארבע וחצי. כלומר, נותרה לי
שעה ועשרים דקות להגיע עד להחלפת המשמרות בגדר. בין הרגליים
מונח תיק הצד השחור עם האקדח עטוף בדגל ישראל. לפי החישוב שלי
יש עשרים כדורים במחסנית, כלומר שאם יתמזל מזלי אוכל להרוג
לפחות אחד מהם.
מולי ישב חייל עם מדים. על אף שמשקפי שמש שחורים כיסו את עיניו
יכולתי להבחין בהבעת פניו הבוכייה. בלבי התעוררה גאווה קטנה.
רציתי לומר לו "אל תבכה, אני אחזיר לנו את הגאווה".
ברדיו נשמעו שירים שקטים, כיאה ליום הזיכרון. בין שיר לשיר
פרסומות לרגל יום העצמאות ה-100 של מדינת ישראל. אמרו שזה עומד
להיות מופע סנסציוני. אמנים מכל העולם יופיעו. נשיא ארה"ב מגיע
ארצה. אין מקום במדינה שיישאר ריק מהילולה. בתא לידי קבוצת
נערים ונערות צחקו ושרו שירים.
הזיכרון המדומה עוד לא נגמר, וכולם כבר כל כך מאושרים. שישים
שניות של הפרדה בין יום האבל ליום הגאולה. שישים שניות. בערך
כמו הזמן שלקח לאיתן למות מפצעיו, כך אמרו.
שבעה ק"מ דרך של הליכה, והדבר היחיד שעומד לנגד עיניי הוא פניו
של איתן, מחייכות, תומכות. המטבע הזהוב בכיסי. סוף סוף הגדר.
בכל רגע צריכה להתבצע החלפת המשמרות. אני מחכה עד ששני החיילים
המפטרלים יעלו על הרכב וייסעו. נותרו לי שלוש דקות עד שיגיעו
המפטרלים הבאים. מעל הגדר, קפיצה. אני ברמאללה. להוציא את
הדגל, להתעטף. עכשיו האקדח, ביד רועדת לטעון מחסנית. מבט אחרון
במטבע הזהוב, במנורה שהיטשטשה.
"איתן, למענך!"
חלק שני- http://stage.co.il/Stories/594230
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.