אני עומדת גבוה על הגג של הבניין
אורות הלילה של המזרח מעבירים בי הרגשה
נזכרת איך עליתי על האוטו ופניתי שמאלה בכיכר
בעוד אתה בחרת בימין, לשם שינוי עשית בחירה נכונה...

הייתה שם השתהות, הייתה התבוננות,
הבנתי אז - הכל נגמר...

קודם לכן
שכבנו על הדשא, מביטים בעיניים.
אתה מנסה נגיעות קלות במתניים
לכשף אותי עם העיניים
אני כבר לא רוצה
עמוק בפנים מרגישה "זהו"... זה מוצה.

משתהה בכיכר, קצת קשה לך לפנות
מסתכל עליי ונותן רייס - זה קשה להודות (...)
נוסעת לכיוון מזרח, לא מביטה בך.
מביטה במראה הקדמית.
יש בה צבעים כה עזים ומופלאים של ארגמן השקיעה.
הלב שלי באמת החסיר פעימה.
אני נוטשת את כל זה, נוטשת את הסגול המופלא,
לטובת זריחה אחרת שתבוא מחר
שתביא איתה צבעים אחרים
יודעת, כי עשיתי סופסוף, בחירה נכונה.

אתה עם הפנים לשקיעה, אני עם הציפייה לזריחה
המחר שלי יאיר, שלך - יחשיך.


וכן,
מרוב פחד, אחרי הרבה שקיעות אתה חוזר אליי
חוזר לאור.
אני מקבלת אותך ללא דחיה
ועכשיו השחור והאור שוב ביחד
האור החזק שגדל בי- מתעמעם לו לאיטו...

חוזרת לגג הבניין
ומבינה.
צריך לסגור את המעגל הזה,
 סופית.