בתאריך השני לאוגוסט שנת 2000 נולד לצה"ל חייל חדש. 6937093
היה כמו כולם, אבל ממש כמו כולם. אותה תסרוקת צבאית מרובעת,
אותו מבנה גוף זקוף תמידית לאין ספור ה'הקשב!' העתידים לבוא,
הנעליים השחורות הכבדות והמבריקות וכמובן גם המדים הירוקים.
ברגע היוולדו, נלקח 6937093 מהוריו ונשלח למחנה "ריכוז"
טירונות ניצנים, אבל לא לפני שהוא עבר  עשרות בדיקות רפואיות,
סוציאליות, נפשיות ומנטליות. (כאילו הצבא לא חשב כבר על לאן
ה6937093 אמור להישלח ולהקריב את קיומו שם, או לשעמום או
לקרב.)

האוטובוס הצבאי בעל המראה העגום התמלא עד סופו בעוד חיילים, עד
שהיו כאלה שלא היה להם אפילו מקום לשבת וכך נשלח האוטובוס המלא
אל הדרך הארוכה לאורך הארץ אל היעד הסופי - אשר, לאימתם של
החיילים היה רק ההתחלה של היעד הסופי האמיתי שלהם. בזמן הנסיעה
הקריאו המפקדים בשמותיהם של החיילים, כדי לבדות שאין איזה בר
מזל אחד שהצליח לברוח מהם.
" 7012799 כאן?" נשמע הקול חסר הנשמה של המפקד.
" מס' 7012799 כאן, המפקד." ענה החייל שישב לידי.
" 6937093 כאן?" המשיך המפקד.
" מס' 6937093 כאן, המפקד." ענה ה6937093.
" כולם כאן." סיים המפקד.
כמובן שכולם היו כאן. המפקדים היו מאוד שיטתיים. הם מעולם לא
נכשלו במשימתם. אחרי הכל, עצם קיומם היה תלוי בספירה זו. איבוד
ציוד צה"ל נחשב להשמדת הקיום של האשם בעולם הבא.

הזמן נמשך לנצח בעת שאוטובוס המוות נסע. אף אחד מהם לא ידע כמה
זמן עבר כשלפתע נשמעה פקודת המפקד:
" הגענו, חיילים! כולם להתייצב בשלשות מחוץ לאוטובוס תוך 30
שניות! 30 שניות זוז!"
וכולם החלו להידחף ולמהר למשמע פקודת המפקד. דבר המפקד היה
החוק. לא היה חוק אחר מלבד שלו.
תוך שלושים שניות וקצת כל החיילים עמדו מחוץ לאוטובוס במה
שנראה להם כמו שלשות. המפקד התבונן בחייליו במבט חסר רגש מכני
באודו אומר:
" אכזבה, אכזבה, זה מה שאתם. אתם רוצים להתחיל את תחילת השירות
שלכם במחנה ניצנים ברגל שמאל, הא? לי אין בעיה אם זה. אני יראה
לכם מה זה להיות חיילים במחנה טירונות ניצנים! 'פלו 20,
עכשיו!"
החיילים, הרוסים מהנסיעה נפלו עשרים פעם על האדמה הלחה. בפעם
העשרים אף אחד לא נשאר עומד.
לאחר עוד מספר צעקות ואיומים נשלחו החיילים לניקוי וחיטוי ואז
לחדריהם, אשר היו פחות ממה שאי פעם רצו. הם גרו באוהלים,
מסריחים מריקבון וריח הצבא המתועב.

הלילה ירד על מחנה טירונות ניצנים. ההשכמה מחר בבוקר תהיה
ב05:00 בבוקר והסיוט רק התחיל...
אי שם במעמקי הלילה חלם 6937093 בפעם הראשונה בחייו. הוא חלם
על משהו רחוק וחלומי שנקרא בית, משפחה, ארוחה חמה וניתנת
לאכילה, חברה ואפילו זיונים. אבל כל זה היה רק חלום, אחרי הכל
בחלום הכל יכול לקרות, נכון?
לקראת הבוקר התעורר ה6937093 בשל הארה חלומית.
" חיילים, תתעוררו! היה לי חיזיון!"
כל החיילים באוהל התעוררו והשתדלו להקשיב לדבריו של 6937093.
" היה לי חיזיון בו ראיתי דברים שלא מן העולם הזה. - החל
6937093 לומר את דבריו. - הדבר הוא שמה שראיתי יכול להפוך
למציאות! כל מה שאנחנו צריכים זה לדעת את שמינו ואז נשתחרר
מאחיזתם של המפקדים! שמי התגלה לי בחלומי. אני כבר לא מספר,
אני בן אדם וקוראים לי אדי..."
ואם דבריו החייל לשעבר מס' 6937093 הפך למקור כוחם של הזרוע
המחתרתית האנטי צבאית.

" אנחנו לא מספר! אנחנו בני אדם!"
המשך יבוא...