הוא נעמד מול המראה. שמנמן, פנים רציניות, משקפיים ממסגרות את
עיניו החומות והתזזיתיות. נשימה עמוקה. היא תבוא היום, הוא
מרגיע את עצמו, הפנים לא זזות. בעיניים ניכר שמץ של דאגה. "היא
תבוא היום", הוא מגלגל את המנטרה על אחורי הלשון ונושם עמוק.
יד בשיער, מנער את פניו, רוצה לצאת מהתקיעות אבל חוזר אליה
מיד. חייב לעשות רושם טוב, מפגש ראשון עם ההורים וזה לא קל, זה
ממש לא קל ובטח שלא לו. הפעם האחרונה הייתה הפעם הראשונה והיא
הייתה לפני שנתיים. מאז הוא משוטט לו, מחפש לו, בין הפחד מעצמו
לפחד ממנה. רושם, זה חשוב, היא תבוא היום, הוא שמח, הוא אוהב
אותה מאוד, יותר מהכל, אבל... נשימה עמוקה. מרחיב את העיניים
ומיטיב את המשקפיים. מקרה סיגל עוד מהדהד לו בזיכרון. בחורה
מרוקאית מסורתית מגיעה לבית אשכנזי בורגני. הרבה שתיקות, הרבה
מבטים, דפיקות לב, זעה, רצון טוב ומולם חומה ענקית של תפיסה
ייקית. גם אותה הוא אהב, הרבה, יותר מהחיים שלו, וכשהתחילה
להתחמק ממנו ולהתרחק ובסוף להתנתק ניסה להוכיח לה, שתחזור,
שתאהב. שנה וחצי לקח לו לצאת מזה, לצאת ממנה. ועכשיו עירית. מה
יקרה אם זה יהיה אותו דבר? אותן שאלות, אותן ציפיות? כבר עכשיו
הוא מתחיל להזיע, מה יקרה כשהיא תהיה פה? היא תהיה פה, הוא
מחייך קטן, היא תבוא היום, וזה מרגיע אותו. אבל היא לא תבוא
אחר כך וזה מה שמפחיד אותו. ואמא שלו מחכה לה כמו לביאה
לאנטילופה. הוא יודע מה יהיה, הרבה שתיקות, הרבה מבטים, דפיקות
לב, זעה, הרבה רצון טוב ומולם הייקיות הנוראית של הוריו. היא
לא תעמוד בזה, הוא פוחד. הוא לא יעמוד בזה אם היא תלך. הוא
רוצה להגן עליה אבל מצד שני הם מחכים. שניהם.
אישונים רחבים, שיער קצת פרוע, הפנים עוד קפואות, הוא נושם
עמוק ושולח יד.
"עירית," הוא ממלמל לעבר קולה המשיי.
"אולי כדאי שנדחה את זה..." הוא נושף לעברה, שערו בידיו, פניו
רחוקות. הוא מהנהן ומנתק. דפיקה בדלת.
היא לא תבוא היום. הלביאה תתאכזב.