יושבת מול המחשב ומנסה לרשום בדיוק מה אני מרגישה.
רוצה לתאר בדיוק את אשר על ליבי, אבל יודעת שלא
משנה כמה אנסה אני לא אצליח לתאר את ההרגשה.
את ההרגשה שיש לי אבן על הלב, מרגישה כל פעימה ופעימה.
מרגישה את הדמעות שעומדות לרדת מעיניי.
יודעת שעוד כמה ימים אני אצטרך לומר לך להתראות.
אתה ממריא מארצנו הקטנטונת. וכ"כ כואב לי הלב,
לא מסוגלת להפנים את זה, עד שמצאתי מישהו כמוך,
שרוצה בדיוק מה שאני רוצה, אהבה.
שנינו יודעים שיכלנו להיות זוג מדהים. (טעות, אני חשבתי כך).
אבל מה לעשות שהגורל רצה שנתראה בזמן הזה בזמן המועט,
שלא נוכל לממש את "אהבתנו".
בינתיים אני אמורה להסתפק בשיחות טלפון קצרות ולאכול את
עצמי ברגע שאני שומעת את קולך קורא לי "מאמי".
אפילו לראות אותך פעם אחרונה ולומר
לך להתראות ולתת לך חיבוק אני לא אוכל כי
אין לך זמן או שאתה לא רוצה, אני באמת לא יודעת.
חוששת לא להפסיק לחשוב עליך ושהזמן לא יעשה את שלו, כי זה מה
שאני מרגישה עכשיו.
רוצה להפסיק להרגיש אליך את הרגש הזה, רוצה להכיר מישהו אחר
כדי לשכוח ממך.
כדי לומר שעברתי הלאה. ממילא זה לא יכול להתממש.
לא מצטערת שנתתי לעצמי להיקשר אליך אפילו שכ"כ כואב לי עכשיו.

נתת לי את ההרגשה הכי מדהימה שיכולה להיות.
נתת לי את התשומת לב שכ"כ הזדקקתי לה אפילו
שזה היה לכמה ימים.
רוצה לומר הלוואי ועוד כמה שנים יצטלבו דרכנו,
רוצה רק לחבק אותך חזק כרגע
ולשים את ראשי על כתפך וללחוש לך תודה!!!