הייתי ילדה קטנה,ממש קטנה,פצפונת.ואני זוכרת שכשהיה בגן ריכוז
בוקר והיה רעש אז הגננת היתה אומרת:"ילדים!תעשו שקט!" אז כל
הילדים היו פתאום עושים שקט ורק אני לא הבנתי איך עושים שקט..
ואז הגננת היתה אומרת לי לנעול את הפה במפתח ולזרוק אותו
לים.אבל לא היה לי מנעול על הפה וגם אפילו שחיפשתי בכיסים,לא
היה לי מפתח.
גם לא היה ים בסביבה,אז פשוט חשבתי שהגננת סתם מפגרת.
ואז,כי לא עשיתי שקט הגננת התעצבנה עלי ושמה אותי בפינה
ומשפילה אותי לפני כל הגן:"מי שמע על ילדה שלא יודעת לעשות
שקט?!"
ואני,סתם הייתי מסתכלת על כולם מסתכלים עלי וצוחקים.כי הרי מי
שמע על ילדה שלא יודעת לעשות שקט?
וזה לא שהייתי טיפשה.הייתי הכי טובה בחשבון מכל הגן ואפילו
ידעתי לקרוא.אבל באמת שלא הצלחתי להבין מאיפה בא השקט.

בבית תמיד היה רעש.או שמיצי החתולה יללה כל הזמן כי אודי אחי
משך לה בזנב,או שההורים שלי תמיד רבו וצעקו.אז לא יכולתי
ללמודלעשות שקט מהבית.
היו ימים שחיפשתי נוסחה לשקט אבל באמת שלא מצאתי.

ואז נגמר הגן והגיעה כיתה א'.בכיתה לא ידעתי לעשות שקט אז שלחו
אותי למנהלת,והיא שלחה אותי ליועצת,ומהיועצת הגעתי לפסיכיאטר.

וככה יצא,בשגיל שבע קיבלתי תרופות מוזרות.ובכל זאת,לא
ידעתילעשות שקט!
הייתי צורחת -שקט איפה אתה?
אבל הוא לא ענה,כי בכל זאת היה לו מוניטים של שקט להגן עליו..

ואז באותו היום השקט בא.מאיפה הוא בא אני לא יודעת.אבל הביאו
אותו אנשים בבגדים לבנים וכנפיים.