[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה ולנר
/
3 דקות

אני טורקת מגירה חמישית בעצבים, ופונה לשישית.
אני מוותרת שאני רואה סדק קטן של כעס מבצבץ בקצה המגירה.
אני מוציאה כלים מהמדיח, הכוסות מצטלצלות בזעם על כך שאני
מטיחה אותם בכעס של המדף.
בסוף אחת מהם נכנעת למגע העץ הכבד ונשברת לרסיסים.
אני מסננת איזו קללה טיפשית ששמעתי בסרט , אתמול בערב, סרט לא
רע דווקא, כל כך אהבתי את הגיבורה.
היה לה שיער גולש, ועיניים גדולות, ובטן ממש ממש שטוחה.
לי, כבר לא תהיה בטן שטוחה אף פעם.
אני לא יכולה להיות בטוחה בזה, אבל בטח עוד מעט אדע בדיוק.




אני טורקת את דלת הבית, מעין סיום שכזה להרס הכללי.
מפתחות -יש, סיגריות-יש, אני טופחת בידי על הכיסים לבדוק עם לא
שכחתי מצית.
אפשר לצאת.
אני מתניעה את האוטו ואפילו לא מסתכלת לאן אני נוסעת.
בדרך אני פותחת חלון, אז מה אם חם, לא איכפת לי בכלל שחם, אני
אוהבת להרגיש את הרוח מכה על הפנים בזעם כזה, שאני כמעט
ומאושרת.
אני מחנה את המכונית, ומפעילה את האזעקה בהיסח הדעת, ככה סתם,
כאילו שזה משנה.
בבית המרקחת, מסתכלים עלי מוזר.
מעבר מהיר דרך מסדרונות של איפור ומראות מבהיר לי למה.
עיניי נפוחות מבכי, ועיגולים שחורים של חוסר מנוחה מתחתיהן,
הפנים שלי לבנות מאוד, ואני נראית כאילו נבלעתי בתוך המראה
הזו, המבריקה והנוצצת.
אני קונה ויוצאת משם מהר, משתדלת להתחמק ממבטים מלאי תוכחה
שמיישרים אלי.
אני נכנסת לתא שירותים מצחין בסוף הקומה.
קוראת את ההוראות בריפרוף,עושה מה שהם אומרות לי ומחכה.
אני מחכה , מצמידה את הראש למרצפות הקרירות, חורזת לי חרוזי
שטות, מדברת לעצמי בתוך תא מסריח, בקניון שכוח אל, הכל בכדי
להסיח את דעתי.
המקלון הלבן, מונח לידי, על הרצפה, אני מפחדת להתסכל, אז במקום
אני בוהה בצלליות האנשים חולפות מתחת לחריץ דלת השירותים.
אני כבר מזהה את חלקם, ממציאה להם שמות וסיפורי חיים, הם כולם
יפים, אנשים כל כך יפים , גם אני רוצה להיות....
והמקלון לא זז ממני, ואני מרגישה כאילו השעון שעל ידי מתקתק
בקול גובר והולך, ואני יכולה לשמוע את תיקתוקי כל השעונים
מגיעים אלי, הנשימות שלי הולכות ונעשות כבדות יותר, זיעה ניגרת
במורד החולצה, טיפות זיעה מדגדגות אותי עכשיו, ואני רוצה
לצחוק, ואני רוצה..., אבל השעונים, הם לא עוזבים אותי לרגע
אפילו לא לשניה
תיק, תיק תיק תיק תיק תיק תק תיקקקקקק
דיייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!





אני צורחת.
הכל משתתק לפתע, הכוסות במטבח, המקלון הלבן, תקתוקי שעונים.
אני נשכבת על חרסינה כחולה בתא שירותים מסריח בסוף הקומה, לידי
מקלון לבן
ושקט אינסופי של פחד.
אני לא מסתכלת,
עוטפת אותו בנייר וזורקת לפח.
מהשירותים אני יוצאת קלה יותר, לכיוון האוטו, נראה לי שאלך
לראות את הסרט שוב, השחקנית שם כל כך יפה, עם השיער הגולש שלה,
ואיך שהיא מחזיקה את הסיגריה, והבטן שלה, כל כך שטוחה, הייתי
נותנת הכל בשביל בטן כזאת
למרות שבחיים לא תהיה לי, בעצם, אני לא יכולה להיות בטוחה..







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איך מנקים בית
של סלוגן?
עם חגב.
(ולא
נניח,מג"ב.)


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/11/01 13:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה ולנר

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה