יש לי ולחברה שלי מילה שברגע שאנחנו אומרות אותה אנחנו נזכרות
במציאות המרה. מילה שהומצאה בעקבות פגיעה עמוקה, בעקבות
התפכחות של הרגע.
עד לא ממזמן היה לי חבר קבוע. הכל היה נראה בסדר ביננו, חגגנו
חודשים, שנים וכן גם כל יום שהיינו ביחד חגגנו.
אבל אל תתנו לאידליה לאשלות אותכם. מסתבר שהוא חשב על פרידה
כמעט מתחילת הקשר. תמוה? כן, גם לי.
אז נפרדנו. אי-אפשר להכריח בן-אדם להישאר.
נכנסתי לקצב דייטים מטורף. רשימת הטלפונים שלי בפלאפון התרחבה
בטירוף. הגעתי למצב שהייתי צריכה לתת שמות תואר לאנשים כדי
לדעת עם מי לעזאזל אני מדברת.
אחרי קשר כל-כך ארוך החלטתי שנכון לעכשיו אני ממש לא לוקחת
מישהו ברצינות, או כפי שחברתי הטובה אומרת "את צריכה לגלות את
ה"אני" לפני שאת הופכת ל"אנחנו"". הסכמתי.
אז יצאתי עם מישהו, שאת האמת לא ממש עשה לי את זה. אבל
ההתעקשות של גברים יכולה לעורר פלאים. מה גם שלא הייתי מודעת
לזה שכולם ככה. ותקשיבו, רובם ככה. יעשו הכל, יגידו הכל, כדי
לחוות כמה דקות מסעירות איתך.
אז נפגשנו שוב, ובגלל ההחלטה שלי להשתחרר קצת, והמשחק המוגזם
שלו (כן, כן הוא שר לי שירים והדליק נרות) זה קרה.
לא ציפיתי לדבר איתו שוב. חשבתי שזה וואן טיים סטוץ. בערב הוא
התקשר להגיד לילה טוב ושהוא נהנה. מחמיא. הוא ביקש שאני אתקשר
מחר. ואני תמימה שכמוני התקשרתי, מחוסר נעימות.
הוא אמר שיחזור אלי כי הוא עסוק, ומאז עבר חודש. תמוה? מסתבר
שלא אבל אני חשבתי שכן. תמימה.
האגו הזה זה דבר הורס. ניתחתי את המקרה ואת הסיבות שהוא לא
חזר. תמימה כבר אמרתי?
אבל חשבתי שזה רק אחד, זה בכלל לא מדגם... אז נסיתי שוב.
ולהזכירכם, לא רציתי קשר (דבר שהדגשתי היטב!).
לא עבר זמן מה, ונפגשתי עם בחר ממש חמוד ורומנטי. וגם הוא ביקש
לשמור על קשר אבל... טלה כבר אמרתי???