ביום שמש קיצי, כשהלילה הצטמצם לכשדי שעות אור ספורות יצאו
ממערות הקרח שבלב ההר הלבן תמיד, כל המלאכים, האלים, השדונים
והפיות. כמו בכל שנה, הם טיפסו אל גושי הקרח שמעל לעננים, שרו
שירים לשמש הלבנה של הקיץ, והביטו למטה על אנשי השבטים יושבי
הערבות הגדולות. הם בחנו במבט מדוקדק שבט אחר שבט משפחה ומשפחה
שאלו את עצמם אלו כוחות חדשים הנצו בשנה האחרונה בליבו של השבט
אלו תפילות הגשימה כל חבורה של בני אדם.

"זאב הערבות כבר לא קורא לנו יותר" לחש מלאך צעיר אל רוחו
הנצחית של סבא זקן. המלאך הצביע על השבט שחנה הרחק על גבול
היער. כולם עצרו לרגע והתבוננו בשבט הקטן.  "השבט נראה טוב"
אמרה פייה קטנה, "השמאן שלהם - זאב הערבות הלבן- דואג לכולם
ומטפל בהם היטב. אז איך זה שלא שומעים בשמיים שום סימן מהם?"
"הוא לא שמאן טיפש. אולי ההפך" אמר לבסוף אחד מאלי הקרח
הזקנים. הוא פשוט למד היטב. הוא למד את שירת העשבים ואת שפתם
של החיות, הוא מכיר את פעימות הסלעים ואת התדרים של המים. אין
לו צורך בנו. כשיש למי מבני השבט בעיה או כשמי מהם חולה הוא
הולך אל העשבים והחיות ומדבר איתם. הוא מתייעץ עם כוחות הטבע
ומביא מזור ומרפא לכל. זאב הערבות כבר לא נזקק לרחמי שמים ולכן
לא שומעים את שירתו עולה עם עשן המדורה." הפיות הצעירות הביטו
שוב אל האופק ושתקו באכזבה.

הרוח הגדולה הקשיבה לשיחה ולבסוף אמרה: " אל אף שהאדם צמח מתוך
האדמה, השבט לא יוכל לחיות כאחד העשבים. אם תחכו בסבלנות עוד
כמה שנים תראו שגם זאב הערבות יצטרך להרים יום אחד את ראשו אל
על ולשחרר יללה אל עבר השמיים השחורים"

הקיץ הפך לחורף, עלי עץ האדר עפו עם הרוח, הנצו שוב והאדימו
שוב לקראת הסתיו. בתו היחידה של זאב הערבות הפכה לנערה יפה
ומושכת וכמו באגדות היא התאהבה בציד האמיץ ביותר בשבט.
כשירד השלג הכבד באמצע החורף הלך הצייד האמיץ לצוד את הדוב
הגדול. הוא הבטיח לאהובתו להביא לה את הפרווה החמה של הדוב כדי
שתשמש כעריסה לבנם כאשר ייוולד.
הוא רדף אחרי הדוב דרך הרים וגאיות אך הוא לא חזר ממסעו הרחוק.
"הוא היה אמיץ, אמיץ יותר מששכבות הקרח יכלו לשאת" אמרו חבריו.
הוא הלך צעד אחד רחוק מידי. הוא נפל לתוך האגם הקפוא כשניסה
לאגף את הדוב העירני נגד כיוון הרוח. הוא נפל אל תוך המים
הקפואים  דרך שכבת קרח דקה מידי מכדי לשאת את גופו החסון.  

ליבה של ביתו של זאב הערבות נשבר לרסיסים. היא לא אכלה ולא
שתתה ימים רבים. כשהבין השמאן שהזמן אינו התרופה היחידה בשבילה
הוא הלך בדחיפות אל הצמחים לחפש עשב מרפא לבתו.

"אנחנו יכולים לחזק לב חולה" אמרו לו העשבים. יש לנו את הסיבים
כדי לתפור לב פצוע, אולם הלב של בתך פועם כהלכה. איננו יודעים
מהו לב שבור ולכן לא נוכל לרפא את בתך.

זאב הערבות יצא בליל הירח המלא לקרחת היער והזעיק לעזרתו את כל
חבריו בעלי החיים. "אנחנו יכולים לתת כוח ובינה לאובדי דרך"
אמרו לו חיות היער. "בורכנו בחושים מחודדים. נשמח להעניק לך
מיכולתנו. אבל אם תביט בבתך תראה שהיא כבר עכשיו מאוד רגישה.
חושנו לא יעזרו לרפא לב שבור"

ישב השמאן על אבן גדולה בכה וקרא לעזרה. "לנו לסלעים יש לב של
אבן" אמרו לו המינרלים וסלעי האדמה. בכוחנו לחזק כל דבר רופף.
אבל זה לא יעזור אם נגיד לבתך "תהי חזקה" למעשה אילו היא הייתה
חזקה מידי יתכן וכבר הייתה מתנפצת לרסיסים. לא כדאי שנעזור
לבתך. אנחנו הרי לא נשתנה ולא נגדל במיליוני השנים הקרובות"

הביט השמאן בעמו וראה שגם ליבו שלו נשבר בגלל ליבה של בתו.
בחוסר ברירה הוא עלה למחרת עם שחר בשביל המוביל אל עבר ההר
המושלג תמיד. הוא התיישב על סלע שחור למרגלות הקרחון הגדול
שאינו נמס לעולם והחל לשיר את המזמורים העתיקים כדי לזמן אליו
את המלאכים.

"מה תעשו ללב שבור?" הוא שאל לבסוף את הפייה הראשונה שבאה
לבקרו.
"האדמה לא תעזור ללב השבור" אמרה הפייה בקול ידעני. "הלב כבר
התקשה מספיק. המכה שקיבל כמעט והפכה אותו לסלע"
"גם מים רבים לא יוכלו לשטוף את הכאב." הוסיפה פייה נוספת
שהצטרפה אליהם בדאייה מראש ההר. "המים ישאו אותנו הלאה אבל לא
ישכיחו מאיתנו את השורשים שמהם צמחנו"
"הלב כבר נצלה באש די והותר. לא נוכל לרתום את האש בשביל
לרפאו" אמר טרול זקן שיצא ממערה סמוכה.
"אז מה נשאר?" שאל זאב הערבות בפחד.
הוא ישב עם עצמו דקה ארוכה ולבסוף הביט ברוח החמה העולה מתוך
הערבות אל עבר ההרים.
"נותר לכן רק לשיר עם הרוח" אמר לבסוף זאב הערבות בהשלמה.

"תשיר, תשיר יחד איתנו" אמרו לו כל המלאכים דרי ההר. "רק שירה
מקודשת תוכל לרפא לב עצוב. תשיר איתנו עד שפעימות ליבה יהדהדו
במעגל יחד עם שירתם של כל בני השבט. תשירו עד שליבכם יפתח לעבר
המלאכים. כי רק כאשר יתאחדו פעימות הלב בשיר אם כל רוחות
האלוהים תוכלו להתחבר שוב אל הנשמות האובדות שמעבר להרים"