אני נושכת את הבפנים של הפה, ככה חזק, עד ניגר דם, ואני מסתכלת
למעלה למעלה, לשמים. שלא יצאו. שלא יצאו. שלא יצאו. הדמעות.
פתאום כל דבר מזכיר לי אותך, גם נדנדות בפארק ירוק, ואני אפילו
לא זוכרת למה. אני רק זוכרת שפתאום כל כך רציתי להתנדנד איתך.
שם.
הלילות כל כך ריקים בלעדיך. תמיד לפני השינה אתה חוזר למחשבות
שלי וממלמלת את שמך באפלה. והלוואי שכל זה היה שקר. הלוואי.
ואני מפללת לרגע שתחזור לצידי ותתפוס את המקום הריק במיטה שלי.
ותחבק אותי חזק בלילות הטרופים. כמו אתמול בלילה, כשהתעוררתי
שטופת זיעה, הלב פימפם במהירות של 200 קמ"ש והדופק הורגש בכל
איבר. היד רעדה כל כך וגיששה עבורך. שתרגיע ותלטף. שתחבק.
לפעמים נמאס לבכות לקירות, וזה כואב עד לעצמות. אני נושכת את
הבפנים של הפה, ככה חזק, עד שניגר דם, ואני מסתכלת למעלה
למעלה, לשמים. שלא יצאו. שלא יצאו. שלא יצאו. הדמעות.