נולד בשיעור אנגלית משעמם נורא.

ביום שלישי שעבר ברחו לעינב הציצים.
כלומר, היא לא הייתה בטוחה שהם ברחו, אבל כשהיא התעוררה ביום
שלישי בבוקר הם בהחלט לא היו שם. שניהם, בלי להשאיר עקבות.
נעלמו.
מאז ומתמיד עינב לא אהבה את ימי שלישי. כל המבחנים במתמטיקה
היו בימי שלישי, וגם כל המבחנים בהיסטוריה, ואלה היו שני
מקצועות שעינב ממש לא אהבה, וחוץ מזה, ביום שלישי שעבר, ברחו
לה הציצים, וזה בכלל לא גרם לה לאהוב את ימי שלישי יותר.
מאז ומתמיד היה לעינב חזה גדול, לא סתם משהו ממוצע, כמו לשאר
הבנות בשכבה שלה, שתמיד קינאו בה. מעניין מה הן היו אומרות אם
היו רואות אותה עכשיו. היא, שתמיד הייתה מקטרת שהם גדולים מדי
ושהיא הייתה מתה שהם יהיו רגילים. אפשר להגיד שהיא קיבלה את מה
שהיא רצתה, ובגדול. פתאום עינב התגעגעה אליהם. בסך הכל, הם היו
נחמדים, ובנים הסתכלו עליה בגללם. האמת, הם היו ממש בסדר.
עגולים ורכים. ועכשיו הם נעלמו.
אחרי כמה דקות של בהייה במראה במבט לא מאמין עינב תפסה מה קרה,
התיישבה על המיטה והתחילה לבכות.
"אה, אז גם את לא נהנית מזה יותר מדי, אה? תיארתי לעצמי" נשמע
קול מכיוון השטיח.
"מי אמר את זה?!" צווחה עינב. לא, אסור שאף אחד יראה אותה ככה,
בלי שני סימני ההיכר הבולטים שלה.
"תירגעי בובה, זה רק אני, סטאלין. תגידי, על מה חשבת כשנתת לי
את השם הזה?"
"סטאלין..?" מלמלה עינב, "הכלב?" והיא הביטה בגוש השיער שעל
השטיח במבט המום.
"כן, כן. הכלב. אם זה מה שאת רוצה לחשוב. מה קרה? לא טוב? היית
מעדיפה שהחבר שלך יהיה פה לראות אותך? אני כבר לא משהו? סטאלין
הביט בה במבט זועם מכיוון השטיח.
"אהה.. תראה, סטאלין, זה לא שאני לא מתה עליך, אבל אתה כלב.
ואתה מדבר. וכלבים לא מדברים. אלא אם כן... זה הגיוני! אני
חולמת! כל זה חלום רע! יאללה עינב! קומי!"
סטאלין המשיך לבהות בה צווחת על עצמה מספר דקות לפני שהמשיך.
"תראי... זה לא ילך לך, את לא חולמת, הם באמת ברחו." הדמעות
חזרו לעיניה של עינב "אבל.. אבל.. למה?" היא התייפחה. "מה היה
להם רע אצלי?"
"תראי מותק, זה לא שהיה להם רע, זה קצת.. נו.. איך להסביר לך
את זה, מישהו שכנע אותם. קצת."
"מה? מי?!"
"אני."
"מה? סטאלין! למה? מה עשיתי לך?"
"סליחה? איך את יכולה לשאול דבר כזה? זה הגיע לך!"
"מה עשיתי שמגיע לי לקום בלי הציצים שלי?"
"מה אני עשיתי שמגיע לי לקום בלי הביצים שלי?!" צרח סטאלין.
לרגע אחד היה שקט.
"אתה מדבר על מה שאני חושבת שאתה מדבר?" מלמלה עינב. "זה בקשר
ל.. סירוס?"
"כן! זה בקשר לסירוס! כלב הולך לישון יום אחד, מתעורר למחרת,
מתגרד כהרגלו ופתאום, משהו חסר! אין לו ביצים! זו שערורייה!"
"אני.. אני לא התכוונתי לפגוע בך, סטאלין"
"כן? ואת מצפה שאני אאמין לזה, עינבי בייבי? את יודעת כמה
משעמם לכלב בלי הביצים שלו? מה הייתי אמור לעשות עם עצמי בכל
הזמן הפנוי הזה? ואז.. עלה לי רעיון!"
"להבריח את הציצים שלי?!"
"להבריח? לא, לא, יקירתי. אני לא הברחתי את הציצים שלך. את
הברחת אותם. היית צריכה לשמוע את עצמך, כל היום בטלפון,'הלוואי
שהם היו נעלמים, הם רק מציקים לי' מה, את חושבים שהם לא
נעלבו?"
"אני.. אני לא חשבתי ש.."
"שמה? שיש להם רגשות? כן, בטח שיש להם, והם נעלבו נורא מכל
הטענות שלך, ותגידי לחבר הזה שלך, שהם גם לא ממש התלהבו ממה
שהוא ניסה לעשות להם."
"נו, אז הם נעלבו, עובדה שהם נשארו"
"נשארו.. עד ששכנעתי אותם שיהיה להם יותר טוב במקום אחר."
"אז אתה יודע איפה הם?"
"כן, אני יודע" סטאלין חייך חיוך ערמומי, וגיחך לעצמו. "הם אצל
דוקטור רוזנברג"
"מי?"
"הוא איש נחמד. מנתח פלסטי"
"מה.. על מה אתה מדבר?"
"שמעת פעם על פיאות משיער אדם?"
"כן, ברור, אבל מה הקשר?"
"כמה טיפשה את עינב? את באמת לא קולטת?"
ואז ענבר קלטה. "אתה מתכוון ש... ש... מישהי אחרת.. תקבל
אותם?"
"דוקטור רוזנברג הוא חלוץ בתחום השתלות חזה אנושי. הוא מחולל
פלאים, ברצינות."
"ואיך.. איך אני מקבלת את הציצים שלי בחזרה?"
"את לא. מותק, כל עוד לי אין ביצים, לך אין ציצים. סוף פסוק."
"אני לא יכולה להחזיר לך את הביצים סטאלין"
"זו בעיה שלך יקירתי. לא של הכלב. ווף"
"סטאלין! אתה לא יכול לעשות לי את זה!"
"ווף. ווף. ווף!"

עינב הביטה במראה במבט מיואש. הכלב נגדה. הציצים שלה נגדה.
והיא תמיד חשבה שהיא הייתה בסדר איתם. אולי היא יכולה לשכנע
אותם לחזור איכשהו... חייבת להיות דרך. חייב להיות משהו.
"היי! עינב! היי!"
זה לא נשמע כמו סטאלין.. "מי זה לעזאזל? מה קורה פה?" צווחה
עינב.
"היי, ילדה, להירגע, זה רק אנחנו."
"מי זה אנחנו?"
"אנחנו, הציצים שלך! כאן! על המדף!"
עינב בהתה במדף מבט לא מאמין. ושם הם היו, שניהם, ורודים
וחמודים.
"חשבתי שהלכתם" אמרה עינב בקדרות.
"באמת הלכנו" צייץ צד שמאל "אבל חזרנו, התגעגענו אלייך!" צווח
צד ימין. "טעינו!" צווחו שניהם. "אנחנו יכולים לחזור?"
עינב הביטה במראה כמה דקות, הביטה בציצים שלה, שנחו בציפייה על
המדף. "אתם יודעים מה.. לא. אני מרוצה ככה. אבל אתם יודעים מה,
נראה לי שיש מישהו שצריך אתכם יותר ממני.."
והיא חייכה לסטאלין, "אם זה בסדר מצידך, סטאלין".
"הם קצת גדולים, לא?"
"אפשר לסדר את זה." עינב שלפה סיכה, ודקרה את כל אחד מהם דקירה
קטנה. נשמע קול חלש, כמו בלון שרוקנו אותו מאוויר. "הנה" חייכה
עינב, והראתה לסטאלין את שני הציצים המרוקנים. "הם כולם שלך.
תהנה. אני יודעת שאני נהנתי. עכשיו תורך." והיא חייכה חיוך
רחב.
סטאלין רק התגרד קצת, התנער ונעץ מבט חוקר בשני התותבים בחדשים
שלו.
"את יודעת מה בובה? את בסדר, בסדר גמור. ואתם, שניכם.." הוא
קרא לכיוון התותבים שלו "אתם לא רעים בכלל בעצמכם"