חושך עטף אותי במנהרה החשוכה. לא ראיתי את דרכי, לא הכרתי
אותה. ניסיתי לגשש, לחפש. בעיקר פחדתי, פחדתי מהלא נודע.
הרגשתי אבודה, הרגשתי בודדה.
לפתע שמעתי רעש. הסתובבתי בפחד, אך איש לא היה מאחורי. שמעתי
את הרעש שנית והסתובבתי שוב, אך גם מלפני לא היתה נפש חיה.
המשכתי ללכת, לא יודעת בדיוק לאן, עד שלפתע שמעתי את הרעש שוב.
הוא בא מלמעלה.
הרמתי את ראשי ולפתע נשפך עלי דלי של אור, אור זוהר, אור חזק.
עצמתי את עיניי לרגע, וכאשר פקחתי אותן כל המנהרה היתה מוארת.
זה גרם לי להרגיש טוב, אפילו מאושרת! הסתכלתי למעלה שוב, הפעם
כדי לראות מאיפה בא אותו אור. ראיתי עיניים בוהקות מנסות
להסתתר. לא התעמקתי. ידעתי שמישהו מגן עלי.
מאותו רגע כבר ראיתי את דרכי, צעדתי בבטחה. הפעם ידעתי לאן אני
הולכת.
20.5.06
כשחזרתי הביתה אחרי יום הולדתי ה-18, הרגשתי רגש ממש חזק
לגביי אותם אנשים ששפכו אור על אותו יום, ובעצם על כל החיים
שלי. ניסיתי לבטא את זה בדרך הטובה ביותר... |