במעלה הר התבור, מתנשפים זיעת אחיהם, דוק
הברכיים המדממות אוחז בידיהם שאוחזות אחת בכתף
קודמו, זמירות פופוליסטיות מפלחות את אוושת העלים,
וצרצור החרגולים שעשו להם בית בסמוך למנזר השכן.
מעגל ילדים שהוטבע בהם אות הלוחם, זרועות תפוחות
אסטרוגן דווקא, הם נקראים שם אחר שם, לימין ולשמאל
הסיכה הכסופה מונחת בדיוק על מרכז משבצת הבשר
הפועמת, וזרוע מפקדם נועצת אותה בבשר החי. ברית דם
הטיפות הזולגות מתריסות אל מול כפות רגליהן של האימהות ה
הניטעות בבוץ שהותיר הגשם האחרון, וסבתא שידעה טורים
אחרים ברקע נופים אוסטריים, שואלת למה בכוח למה הרי היה
קשה מספיק עוד לפני ההר, מבטים חומלים של מי שכוח מסמן
בהם משקעי חולשה זדונית מופנים לעבר קמוטת האצבעות, והיא
משיבה ביעף: אני סבתא של עידו, מותר לי.
על נייר מצהיב מהפנקס שלי, לא ניבטים רשמים מורשת קרב
או אחוות לוחמים, כי אם מלים מז'רגון התום עידן או הזיעה
הגולמית כסממן לבדידות או אולי קל מדי ביחד, קל יותר לחוד.
תלשתי דף וכתבתי "בדרך כלל לא, עידו, אבל תתקשר".
את הנוסח הלוקה מסרתי לסבתו, שהבטיחה שתעשה חסד
בשקט בשקט. מה לומר, שאלה, ואני ריצדתי מבטים לעבר התולעים
תחת למרגמות התבור, והנהנתי, שיקרא. היא קבע לעשות אתי עסק
ולומר לו גם שיתייחס, שיתייחס.
חגי חייך לנוכח ישבן עטור ירוק רטוב שחלף על פניו וריצד
פלאש ממוכן. צופר האוטובוס נשמע ממורד ההר, והמבט שלי נותר
נעול על הקרקע שניבטה דרומית לשם. עוד מעט הבייתה, והאידיליה
הנוחה הזו, רחוק ורטוב והמון אדם המון אנוש תפסק, והלוא
ארבעת קירות קרים מצחינים סביב מחשב מרצד, וכתיבה.
טיפת הדם נשטפה בכביסה שאמו של עידו הבטיחה, ובלילה מראה
שלושת הישבנים המתריסים בין העמקים תופס את זווית עיני.
הם מצאו בחלקת האלוהים הקטנה הזו, רגע של אתנחתא ואני
בחזון הזה ראיתי את המשכה הישיר של ההתנהלות הזו
רבת השנים.
הלוא מפקדם ייעד אותם ללחימה המשמעותית שאנחנו
מנהלים בזירה שבתוואי הגדר וה"אנחנו" הזה, העמוק
השגור בפי יוצאי המחנה הדרומי עטור הארונות
שלא יועדו דווקא לקבורה, הוסיף להשתלח
לכל משפט שני
מבהיר עד כמה הבדידות רועמת, ואת הדיוק לפיו
אחיזת העיניים, בין אחיזות הידיים, היא
שמבריקה יותר מדלת האוטובוס שתפסה בידי.
מישהו הלוא היה צריך להפסיק
את הכתיבה הזו. הוא וודאי הצליח.
מחר נקנה עוד אבוקדו, הרי השעון ותיק היחידה וגם
הכיסוי לנשק שקבלו יהפכו את הלגיטימציה למוצר מוגמר
שכל פרסומאי, כזה שמכבד את עצמו יוכל
לשווק בפריים טיים בערוץ המוביל. שכם
מחכה לילדים שלי.
אבי ילדיי ביניהם, קורא לעבר האנפה
שחלפה מעל ישבנו הרך שם, באתנחתא למרגלות התבור.
כך ידעתי
געגוע לאיש שלא החלפתי עמו מילה מלבד
ניסיון להיאחז בידו ובכך לסייע לו להיעמד,
כדי להמשיך במסע. כדי להימשך
זה היה מסכם, והסוף הזה הוא
ההתחלה של השבוע האחרון
בתחזית מזג האוויר
שיכסה את כולנו
בערפל כבד של שחין ושל דבר,
הרי נגמרו הבכורות למניין המכה.
אני פרוסה דק, מתובלת מלח גס
חול של לוחמים. ודם.
 |
