בלילה שוב יורד ירח גדול ומטיל את אורו על כולי.


דורי אומר שדי עם כל העצב הזה, ושבאמת הגיע הזמן להתאושש
ולהתחיל מחדש, אחרי הכל - כבר עברו שלוש שנים. מיקה, אני כבר
לא מכיר אותך יותר... הפכת לאדם אחר...


ואיך זה יכול להיות, שעדיין השמש זורחת בבוקר, ושוקעת בלילה,
כמו דבר לא השתנה, כמו שתמיד היה ותמיד יהיה, איך זה יכול
להיות יפה כל-כך ופורח כל-כך בחוץ, כשאני ככה, כאן, לכודה כמו
בחלל אחר, נכבלת, כובלת את עצמי, משתגעת; אוויר, תנו לי אוויר
מים גשם שלג קור עצבות לבן שיר יד ביד אני והיא יחד נדנדה חג
שמח ממתקים נרות ריקודים נשיקה סיפור אמא אני אוהבת אותך בת
ילדה קטנה שלי אני שלך אני איתך אני...


בלילה באה חשכה. ואיתה העצבות.
שיר ישן מתגנב בין חרכי התריס מהבית השכן, נומי נומי ילדתי,
כלום לא יפגע בך כשאני כאן, אני מתקפלת במקומי; אני נחנקת,
אוויר, תנו לי אוויר, איפה את ילדה שלי?!


היית קטנה כל-כך, כמו בובה, כמו פרח שלא הספיק לפרוח, זהב
תלתלי שערך, היית בוכה בכל בוקר, לא רוצה קוקו אמא לא רוצה זה
כואב אמא זה כואב, די! ואני הייתי נכנעת למרות שהגננת הייתה
מבקשת שוב ושוב לאסוף לילדות את השיער כי לא חסר לנו עכשיו
שיהיה פה כינים, איזו אמא רעה הייתי איזו אמא רעה איזו אמא
איזו...


מה יהיה איתך מיקה, שואל אותי דורי, מה את צריכה? מה יעזור לך?
את רוצה אולי חופש? זהו זה, תצאי לחופשה עם אסף ותחזרי רעננה
ואולי קצת יותר שמחה... לא תודה, דורי, אני לא רוצה חופש, אני
רוצה לעבוד, מה איתך, לא יצאת לחופשה כבר שנתיים וחצי, והוא
משתתק, אבל מיד מחפה על המבוכה, מה יהיה, מיקה, אני לא אוהב
לראות אותך ככה, ככה איך? הוא מביט בקצה החדר, נמנע מלהביט בי,
ככה איך, דורי? ככה, את יודעת, הולכת ונובלת, קמלה...

אולי, אומר דורי בזהירות, מה את אומרת, אולי עוד ילדה? חדשה?
אולי בן? אולי זה יעזור, מה את אומרת מיקה?

בת אחרת? חדשה? תחליף? עוד הפעם? רעש. לקום בלילה. בכי. אמא.
אמא. סיפור. מוצץ. פיפי. קקי. יצא לי. אני מפחדת. לא רוצה.
תביאי לי. בא לי. אני רוצה. תני לי. קני לי. אמא. אני שונאת
אותך. את אמא רעה. למה את לא מרשה?! למה את לא באת? חיכיתי.
אמא. בכיתי. למה לא באת?! אני. מפחדת. אמא. אני אוהבת אותך.
אמא. אמא. אמא. אל תבכי. אמא. למה את בוכה? זה בגללי? אמא. את
שונאת אותי? את תעזבי אותי? אז תקחי אותי איתך. למה את לא
יכולה?! אני אתנהג יפה. אני אהיה ילדה טובה. אני מבטיחה. אני
לא אבכה. אהיה טובה. אמא, את אוהבת אותי? את מבטיחה? אמא.
תבטיחי שלא תעזבי אותי. תבטיחי. אמא.


איפה את ילדה שלי? איך עזבת ככה? נעלמת. לעולם אחר נעלמת. עולם
שכולו טוב, הם אומרים. הרי הבטחתי לך שלא אעזוב אותך, ילדה
שלי, הרי הבטחתי לך, נכון?


די, אסף, תפסיק, די, אני לא רוצה לקום, אני רוצה להישאר פה, כל
הלילה. אם אלך לא יהיה לה אף אחד! ובטח חשוך שם בפנים,
ומפחיד... איך אתה יכול להיות כל-כך רע, אסף?! תן לי להישאר
פה. אני רוצה להישאר עם התינוקת שלי. די! אתה מכאיב לי! די, זה
כואב, אסף, זה כל-כך כואב, כואב לי בלב, מישהו לקח לי את הלב,
ואני כבר לא מרגישה כלום, אסף, היא בסדר, נכון?! תגיד לי שהיא
בסדר, אני נחנקת אני הצילו אסף מים אוויר תנו לי שקט עזבו אני
רוצה הביתה לאמא אני רוצה ילדה שלי אני מתה אדמה שחור הכל
סביבי אני צריכה אותך אסף אני צריכה אותה תחזיר לי את הילדה
שלי אתה שומע היא רק ילדה עדיין לא חייתה עדיין לא הייתה לא
אהבה לא התאכזבה לא כאבה לא התנחמה לא למדה לא התחתנה היא רק
ילדה אלוהים היא רק ילדה...


בלילה, בחושך העוטף, באים הרחמים.
אני רוכנת מעל גופך, אסף, אתה ישן? לא מיקה, מה קרה? תחזרי
לישון מיקה, צריך לקום מחר מוקדם...

למה את בוכה מיקה?

מחר יהיה טוב, אני מבטיח, אני יודע, אלוהים גילה לי, אל תבכי
מיקה, בבקשה אל תבכי, את רוצה עוד תינוק? רוצה שננסה שוב?
מחדש? אבל בבקשה תפסיקי לבכות, מיקי, אני מכאיב לך?! לא? תגידי
לי אם אני מכאיב לך... זה בסדר? מיקה, את בסדר, בואי הנה,
אישה, ילדה, אהבת חיי, אני איתך, אני, מיקה, את מדהימה, מיקה,
אני...

הכאבתי לך? את בטוחה? את אוהבת אותי? תגידי שאת אוהבת אותי.
אני זקוק לך. מיקה. אני זקוק לך. לך.

ששש... לכי לישון מיקה. מחר יהיה טוב. אני מבטיח. אמרו
בתחזית.

ואולי תהיי בהריון ויהיה לנו תינוק חדש.



חלום. סיוט. לא נגמר.
לפחות הלילה הזה הולך להיגמר בקרוב.

אסף ישן לידי, עיניו היפות עצומות. רוטטות בשמורתן. שערו הארוך
מדי נופל על הכר. אני רוכנת ונושקת לשתי עיניו. תישן, יקר שלי,
תישן, אני כאן, תישן.


בבוקר אלך למשרד.
דורי ירים את ראשו מהמחשב ויצעק בוקר טוב, ואנה תהנהן אליי
ממקומה ליד השולחן הסמוך, ואולי מכונת הקפה תעבוד סוף סוף, ואז
אחזור הביתה בערב, ואמצא אותך באמצע לכתוב ואנשק לצווארך, בין
העור לחולצה, בנקודה הרגישה, היכן שאתה אוהב, ואנחנו ניסחף
ונעשה את זה ככה, על השולחן, או אולי תספיק לשאת אותי אל המיטה
לפני כן, ואחרי זה תתרומם ותתלונן שאני תמיד מצליחה להסיט אותך
מהמסלול, ותציע ארוחת ערב, אמא שלי הביאה אורז וקציצות משבת,
ונאכל יחד, אולי אפילו תפתח יין ונשים נרות, אולי גם נשים
מוזיקה ונרקוד, ותלחש באוזניי מילות אהבה, ואולי אפילו תגרום
לי לחייך קצת, אולי יום אחד אני אוכל לצחוק, אולי יהיה לנו ילד
אולי נשמח אספי יש סיכוי לנו? יש לנו סיכוי?

אור ראשון מפציע.
אני מתרוממת ממיטתי ונעמדת מול החלון. שמש בגווני אדום-זהוב
צובעת את הרי ירושלים.
טפיפות רגליים רכות ויד מקיפה את מותני.


בוקר, יקירתי. רוצה לצאת לאכול איפשהו?
עוד מעט, אספי, לא עכשיו, בוא נסתכל בדממה בזריחה ונביע משאלה
מכל הלב.


הלוואי שרק הייתי יודעת שיש מישהו שם. שדואג לה, שמסרק את
שיערה בבוקר, ושר לה שירים בלילה. וזוכר לכסות אותה, עם נשיקה
על כל לחי, על הסנטר, על המצח, ואחרונה על האף, הלוואי שהייתי
שם איתה, שהיתה איתי פה. שהיינו יחד.

הלוואי שהיית יכול להביט לי בעיניים, בלי להסיט מבטך, בלי
לשקר, בלי להסתיר, לכסות. הלוואי שהיית לומד להביע משאלות.
הלוואי שמשאלות היו מתגשמות.

והכוכבים הנופלים, והילדים האובדים, מי אוסף אותם אליו?

אוויר. בוא אלי. כסה אותי. עטוף אותי עד כלות הנשמה. עד שלא
תיוותר בי נשימה. הלוואי שהגעתי לשם.


אני נשברת. בוכה.