הוא עמד שם.
בדיוק מול הים. מתלבט. ללכת או לא. הים קרץ לו להיכנס אליו,
להיכנס ולא לחזור. הגלים קראו בשמו. הוא הסתובב אחורה, הסתכל
לעבר החול הרך שהיה מואר באור שמש, שכבר כמעט נגמרה, כי היה
כבר תיכף ערב. והזמן אוזל. הוא הבטיח שהיום הוא יחליט. ללכת,
או לא ללכת.
הוא נשכב על החול הרך, מכסה בו את כל גופו. לרגע חשב שהחול
יעזור לו להחליט.
אבל לא. הוא כבר יודע, שרק הוא בלבדו, קובע מה יהיה. לא ההורים
שלו, ובטח שלא החול או הגלים. הוא קובע לעצמו מה לעשות.
הוא הסתכל לשמיים, שהיו סגולים. הוא אף פעם לא ראה אותם סגולים
לפני זה. פעם ראשונה שלו.
ירדה לו דמעה, בלי שהוא רצה בכלל. הוא חשב לרגע, שאולי זה
סימן. אולי גם השמיים מנסים לקרוא לו, כמו הגלים, כמו החול.
אולי זה סימן, שהוא צריך ללכת לכיוון המים.
הוא מאס בחיים. הוא ידע שהם לא נוצרו בשבילו.
הוא חשב על כך, שלכל אחד בעולם יש את המקום שלו. רק בשבילו עוד
לא נבנה ולא היה מקום כזה. אבל זה לא היה חדש בשבילו. הוא מאז
ומתמיד הרגיש ככה.
קצת שונה מכולם, קצת מוזר, קצת לא שייך. אבל בעצם, למה לו
להיות כמו כולם. הוא לא כולם. הוא רק הוא, וזהו. הוא יכול
להיות רק מה שהוא רוצה להיות. הוא זוכר שהוא ניסה להיות פעם
משהו שהוא לא רצה. זה נגמר כשהוא לפתע הבין שזה לא הוא, זה
בכלל לא דומה לו. הוא מישהו אחר לגמרי.
ולא היה לו אכפת שאין לו חברים. הוא אהב את הלבד הזה. אפשר
לחשוב על מה שרוצים, לעשות מה שרוצים, בלי לתת הסברים לאף אחד.

הוא בחן שוב את האפשרויות. בסופו של דבר, זה לא כזה מסובך.
להיכנס למים, ולהתמסר עליהם, בלי לצאת יותר, ללכת אל הלא נודע,
או להישאר כאן, במקום המאוס הזה, חסר התכלית הזה, חסר המשמעות
הזה.
למרות שזה נשמע שהתשובה ברורה, -למים, בכל זאת, משהו בלב שלו
אמר לו אחרת.
איכשהו, באופן בלתי מוסבר, הייתה בו עוד תקווה שמשהו ישתנה.
אבל בעצם, מה יכול להשתנות כבר. האנשים, יישארו אותו דבר.
לפחות לגביו. והוא עצמו, כמובן שלא ישתנה. הוא לא מוכן להשתנות
עבור אף אחד. את הכלל הזה עוד קבע מזמן, כשרק גילה שהוא לא
כולם.
ומאז, הוא מקיים את הבטחתו באומץ, למרות הכל. למרות ההפצרות של
אימו, "להיות ילד רגיל כמו כולם". כאילו שיש דבר כזה-רגיל.
הוא הביט שוב בשמיים, שבינתיים נהיו כבר אפורים בהירים. היה
בהם מין עצב כזה, או שאולי זו הייתה רק ההשתקפות שלו בשמיים,
ובגלל זה הם נראו עצובים.
הוא ידע שהוא חייב להחליט. להיכנס, או לא. נו באמת, הוא כבר
עשה החלטות חשובות בחיים שלו.
אבל, הוא ידע שזאת החלטה קצת שונה. מכאן, אין דרך חזרה.
הוא נשבע, שאם היום הוא לא עושה את זה, אז לעולם לא. ואם הוא
כן ייעשה את זה, אז אחר כך אין כבר כלום, כי הוא כבר לא יהיה.
ולכן, ידע, שהיום זהו היום שהוא יחליט, ולא יידחה את זה. לא
בימים, וגם לא בדקות. רק עכשיו.
הוא הסתכל אחורה. הלכו שם איזה זוג. מחובקים. כל כמה שניות
עצרו כדי להתנשק. הם בטח הרגישו ממש שייכים זה לזו. הוא חשב
לעצמו, שהוא בטח לעולם לא יידע איך זה.
כמה מטרים ממנו, רצו שני ילדים קטנים אחרי כדור מתנפח. הוא
קינא בהם. נזכר בתקופת הילדות שלו, שהוא עוד לא ידע כלום על
העולם, ולכן גם לא סבל. החיים שלו הסתכמו בללכת לגן, לשחק,
לבכות קצת פה ושם, לעשות מלקחת, וללכת לישון. הוא היה פעם כל
כך תמים. חבל שתקופה זו תמה.
אבל, הוא כאן עכשיו, מבחירה או לא, והגיע הזמן.
הוא חשב על כך, שזה יום דיי טוב למות. יום יפה למות. מזמן לא
היו טרגדיות בחדשות. בטח לאנשים כאן חסר משהו, כי הם לא רגילים
לחיות בלי אסון יומי. והוא יכול לספק להם את זה.
הוא הביט שוב בשמיים, אולי בפעם האחרונה. עכשיו, הם כבר היו
שחורים. הייתה לו הרגשה שהם משתנים בהתאם למחשבותיו. זהו. הוא
נשבע שעד שמגיע החושך, הוא מחליט.
הוא נגע בחול הרך. תוהה לעצמו, אם זו הפעם האחרונה שהוא ייגע
בו. החול היה כל כך רך ונעים, ולרגע חשב אולי גם זה איזה סימן
לזה שעליו להישאר איתו.
אבל, כמו שכבר חשב, רק הוא מחליט, ולא סימנים משונים שקיימים
במוח שלו.
ציפור צייצה מעליו. הוא הסתכל עליה, נדהם מיופייה, לרגע רוצה
להיות כמוה. חשב על כך שבטח טוב לה בחיים, יותר טוב משלו יהיה
אי פעם.
וידע, זוהי התשובה. כל הדרכים מובילות לכאן. זה היעד הסופי
שלו.
נשק לחול הרך, בפעם האחרונה, ונכנס למים.