אז הם השאירו אותי לבד בבית.
אז מה? זה לא שאני לא מסוגלת להישאר לבד בבית. הרי הייתי רוב
היום לבד, ואני נשארת לבד בבית הרבה פעמים. זה לא אמור להפריע
לי יותר, נכון?
וזה לא שאני באמת מדברת איתם כשהם כאן.
כנראה שנמאס לי להיות לבד. זה מעין לבד כזה שמרגישים עמוק בבטן
וזה רק מתגבר יוטתר ויותר משניה לשניה, וזה מתעצם כשאין אף אחד
מסביב שאפשר איכשהו להיכנס לאשליה שאני לא לבד. אני מרגישה
פתאום מאוד לא נוח בכיסא שלי, והחדר נראה קטן מתמיד.
חוץ מזה, הם יחזרו עוד שעה, אז מה אני מתלוננת. אז אני לבד
לשעה. רק אני ומתמטיקה. רק אני והלימודים. הם עושים לי את זה
בעצם. אני יודעת שאני אמורה ללמוד ושזה טוב, אבל מתמטיקה? זה
טוב בתור עינוי בבית כלא טורקי! זה מה שטוב בזה! בגלל מתמטיקה
אני מרגישה לבד. מתמטיקה דפקה לי את החיים האלה שהשאירו אותי
לבד, דחפו אותי יותר ויותר להרגשה הזאת של הלבד. הם לא אוהבים
אותי. הם אוהבים את הרעיון שלי, ואת הרעיון שאני אלמד
מתמטיקה.
אז מי צריך אותם בכלל? יש לי את עצמי ואני לבד.
אבל אני לא אוהבת להיות לבד. בעצם, כואבת לי הבטן כשאני לבד.