עמדתם לכם ודיברתם, בלי לשים לב שהזמן עובר.
ואז כבר הגעתם לשער, והיה צריך להיפרד, כנראה זו הפעם
האחרונה.
ורצית לומר לו תודה, מכל הלב, ולומר משהו שיעודד אותו ככה, כי
הוא נראה לך שבור לגמרי.
רצית להגיד שהוא לא גרוע כמו שהוא חושב, שלמדת המון, שאת באמת
מעריכה אותו.
אבל רק חייכת את החיוך המטופש והנבוך שלך, זה שאת עושה כשאת
מבינה שאת לא באמת יכולה לומר מה שאת רוצה.
רצית שהוא יגיד לך שאת הכי מיוחדת בקבוצה, שתצליחי בחיים, שיש
לך כאן סיכוי גדול, משהו גרנדיוזי, שאסור לך לפספס. שקיבלת
מתנה, שאת צריכה לנצל.
אבל הוא היה שבור בעצמו, ולא היה לא לו מצב רוח להגיד לך
דברים.
הבטחתם שתישארו בקשר במייל, שזה בערך כמו שאמרת לחבר הקודם שלך
'נשאר ידידים', וכבר יותר משנה שאתם בקושי אומרים שלום.
הוא חייך לך את החיוך העצוב שלו, עם השם המצחיק, ונתן לך נשיקה
על הלחי, משהו בין רשמי לאישי, בין מדריך לחבר.
ואת הלכת משם סמוקה כאילו מי-מה-מו, קופצת את המדרגות ברחבה
שתיים, שתיים. חשבת על איך תגשימי כל מה שהוא אמר, ועל איך עוד
תגיעי רחוק, ואם הוא יזכור את השם שלך כשיאיר לפיד יזמין אותך
לתוכנית שלו, לדבר על הספר החדש.

כבר ירדת במדרגות לכיוון הבמה, מתקדמת לכיוון השער האחורי,
ופתאום היא הופיעה לה משום מקום. צורמת, עצובה, ויותר מכל
מפתיעה. שנייה לפני שקפצת לדום, הסתובבת אחורה.

שיט, נורא רצית להספיק לראות איך הוא עומד בצפירה.