הלכתי, נעלמתי ולא אמרתי שלום, אבל זו לא אשמתי, תבינו אותי.
זה פשוט קרה בלי הודעה ראשונה, בלי כרזה, מכתב, הסבר, על איך
שמאבדים פתאום חבר.
ב"איבוד" אני נמצא עם עוד כמה חברים, חיילים בדיוק כמוני, שלא
הבינו איך.
אחד מהם הספיק עוד לומר שלום אך הוסיף ואמר להתראות, שזה כבר
לא יקרה, כי הוא,בדיוק כמוני, לא יראה את כולכם גדלים, משחקים,
משתוללים. רק ישמע מלמטה דמעות וצעקות שנשמעות המומות מבעד
לשכבה, השכבה העבה שמפרידה ביני לביניכם.
אמרתי: "אחזור בשבוע הבא, כשתיגמר המלחמה", אבל זה לא קרה.
עבר שבוע, המלחמה נגמרה.
שבוע עצוב, שבוע קשה.
כואב לי שאתם בוכים עלי, תבטיחו שלא עוד.
אני במקום טוב, אנחנו עוד ניפגש, זה בטוח.
אני מקווה שרק לא בקרוב.

                                                 אוהב
וחושב,
                                                       
אני.