הפעם ההרהורים הם שונים. בשבועיים השתניתי לבלי היכר. אני לא
מכירה את עצמי. אולי זה מה שקורה כשניצבים מול המוות.
לרגע אני כל כך רוצה לחיות. מוצאת משמעות בכל דבר, תכלית.
מבינה שאני התכלית והמטרה, מגיעה למקומות בנפשי שלא ידעתי על
קיומם.
ברגעים אחרים כל שאני מרגישה הוא שמיציתי הכל. מיציתי את
החיים. לא רוצה לחיות חיים מפוארים, שושלת מכובדת, משפחה
לתפארת, עבודה מוצלחת. רוצה לעשות מה שבא לי, ואת זה - אין
לעולם הזה יכולת להציע. אני רוצה יותר מדברים קונבנציונליים.
לא רוצה שגרה, לא רוצה משפחה נורמלית, בן זוג נורמלי, עבודה
נורמלית.
פעם אהבתי את ה"עומק" הזה. חשבתי שעומק זה דבר ייחודי, חשוב.
דבר שלא לכל אחד יש. שהעמוקים הם המבינים את המשמעות האמיתי של
החיים.
עכשיו אני מקללת את העומק הזה. רוב הזמן אני מתגעגעת לילדה
השטחית שהייתי, או מקנאה באלו השטחיות שיכולות לחשוב רק על
בגדים, לימודים ובנים.
נמאס לי מה"עומק" המקולל הזה. נמאס לי כל הזמן לחשוב על הכל
לפרטי פרטים, להתעמק בדברים הכי שוליים וקטנים.
אני לא יכולה להבין איך בעולם שבו עצים ירוקים, פרחים אדומים,
נחלים, גשמים, שלגים, הרים, עמקים, שמש, שמיים - איך בעולם כל
כך יפה יש כל כך הרבה רוע. כל כך הרבה אומללות.
איך השמש יכולה שוב לזרוח מעל מקומות של מוות ורצח. איך פרחים
ועצים יכולים לצמוח על מקום קבורה, על עצב, על שכול. על
פרידות. איך אנחנו, כביכול בני אדם, היצורים המפותחים
והמתורבתים עלי-אדמות יכולים לבצע פשעים שכאלו, יכולים להרוס
את כל היופי של העולם הזה.
איך אני, עם כל ה"עומק" שלי, יכולה להתקיים בעולם כזה ורק
עכשיו לפקוח את העיניים. יש המון שלא ראיתי, העיניים עודן חצי
עצומות. של רובנו עצומות לגמרי. החיים נמשכים כרגיל, מסכות,
ארשת, דימוי. גם אמת וצדק אינם קיימים כבר ממזמן, אפילו בבתי
המשפט. ספק אם גם ע"י אותו עליון.
הכל מבולבל לי כרגע, גם הכתיבה שלי. אבל אני מבינה את עצמי.
נמאס לי ממסכות. נמאס לי להתחבא. נמאס ממסכות של אחרים. נמאס
לנסות ליישר את העולם. שתגיע כבר האמת. הצדק. מתי?

19.3.2006