ריח התפוזים הבשלים אילץ אותי לנשום, היה שם ריח חזק של
תפוזים.
ריח מתוק של רקב, ריח של חמסין.
לא רציתי לנשום, לא יכולתי לנשום, לא רציתי להבין שאני שם כדי
לסמן עוד שנה שעוברת.
עוד שנה, זה נשמע כל כך טבעי, עוד שנה של מסלול חיים מונוטוני
עם תהפוכות מרטיטות, פשיטת עורות המתנהלת מתחת לפני השטח.
אני את העור שלי פשטתי לפני שנתיים באמצע מאי.

שמש בעינים וריח חמניות.
איך אהבת חמניות, איך היום אני נשארתי לאהוב אותן.
התודעה שלי התקפלה לקוביית נייר קטנה והכל נראה לי כ"כ הזוי.
האנשים, הצבעים והאבן הזאת,
האבן הזאת,
את.

הצהוב שטף לי את הגוף, ואני הרגשתי איך האויר מתרוקן ממני לאט
והנפש שלי קמלה, כמו הדשא בקיץ.
המילים נאמרות בנימה של עייפות, מכתבים נקראים, דמעות נושרות
ולי נותר לקוות שהשתיקה שלי תספיק.
קיוותי שאולי השתיקה שלי תחליף את זאת שלך, ושורות האותיות
הדוממות שלך יראו לי סימן של חיים.

זר מונח, ואחריו מגיעים עוד כמה - צבעים מלטפים את השם האילם,
מקנים לו כס מלכות שיעלם בסופו של יום ברוח.
תמונה של אדום מנקר עיניים וצהוב שמכלה נשמות
שחור, שנצרב בשמש.
ואני קמלה בגוון חיוור, שותקת.

כמה שאהבת חמניות, את זוכרת?