אני לא מבינה אותך.
אני בטוחה שאתה שולח רמז,
אבל מגלה שלא.
אני בטוחה שאתה מחייך אליי,
אבל לא,
זה לזאת שמאחורי.
אני מנסה להבין,
מה קורה בינינו,
וכל פעם קולטת מחדש
שאני פשוט לא יודעת.
אני מבולבלת.
למה זה חייב להיות ככה?
למה דברים הם כאלה מסובכים?
למה אני ממציאה דברים
רק כדי שהחיים יהיו קצת מעניינים?
מדמיינת...
כל דבר שאני רוצה.
אבל לקבל?
לא, זה לא יקרה.
למה שאני אקבל משהו שאני רוצה?
אין שום סיבה.
אני שוקעת ברחמים עצמיים,
בתוך החור השחור הזה,
לא מצליחה לצאת.
אבל חייבים להמשיך עם החיים.
אין דרך לברוח.
בעצם יש.
אבל לא.
אסור לחשוב על זה.
הכל בגלל אחד.
או שניים.
כבר הרגשתי ככה,
אבל אז,
לא דמיינתי לחלוטין.
אז, הוא באמת בלבל,
כי גם הוא היה מבולבל,
בעוד שעכשיו,
זה הכל דמיון,
פנטזיה.