לאורי ג.
ישנן עתות בהן חזירי בר
ושרידי שריפה בכרמל הם
המכלול המדויק לפיו
מוגדר זיכוך. צדקת
טייס אחד, שקראו לו בשם של ילד יחף סנדלים תנ"כיות
שלא כמות הג'י הדחוק במצנפת השמיים המקומטת שלו
גם לא הקוקפיט שטבח בכל אחת מן המלחמות, גם
לא שהיה טייס הקרב המבוגר ביותר שידע האתוס של
החייל המבריק הזה, הו לא אלו הם שגרמו לחרדת
נטישת הקרקע של אורי.
אורי, שצד חזירי בר בעין הוד וידע לבכות את הירכיים
הדשנות של הנשים שלא ידעו שמש קופחת הו
אותן הנשים שדוק נוזלי ניבט מעיניהן
אלו שאהב לאהוב ולצייר -
אורי חווה את הקתרזיס הייחודי
הזה, דם חם ושפה תחתונה נרעדת ריר בקצה
פיק ברכיים ויופי עילאי, רק כשפתר את מה שהגדיר
הבעיה הציורית.
אתה חייב לחיות ממשהו, אמר לי
וגננות כשם שאמר קאנט- היא האמנות השמינית
חרדת נטישה מתמדת?
פחד, הוא תיקן אותי
כזה שרק הסונאטות של פסקול הרנסאנס להן
האזין בקשב רב כאשר אצבעותיו הגרומות טיילו
עם המכחול על הבד הגמיש.
באמנות צריך ליצור מעברים רכים, הוא אמר
נוגע לא נוגע בצווארה הענוג של בתו, דשנה גם היא
בתלתל השחור וברקע שפיקאסו אהב להביט בו
שחור משחור.
הם השתלבו יחד, הקיר והתלתל והצוואר הענוג
כאילו להקת נשרים עטה על שמיים כהים של
רקע סמיך נקודות נקודות של אבדן.
הוא לבטח היה רוטן, נושך שפה וטוחן פולי קפה
שייבא מארצות בהן מבנה קרב אווירי היה רק
שם של אגדה אורבנית
אילו היה קורא את האנאלוגיה הזו
ואולם קסמה לי, ההגדרה
פשוט כי אורי הזה, אילו היה מצייר עם מטוס האף 16
שלו בשמיים שמעל הנגב, היה מצייר את
אלוהים האישה. אני הייתי מכנה אותה אלואימא
הוא רק אמר שאמו נהג לאמר "אם תהיה חייל סביר ש
תהיה גנרל, אם תהיה נער כמורה אפשר ותהיה
קרדינל. אם תצייר לבסוף תהיה פיקאסו".
אורי אמר שידע שהיה גאון וצחק על כולם. אולם
אורי איננו גאון, לרוב השפתיים שלו
נותרות בזווית של
מאה ושמונים מעלות.
אני מסוגלת לבעוט בתנופת הרוח שתיטיב עם
העקב המחודד שלי במי שיעז ויומר שהאגו
הוא אויב מסוכן. אורי נלחם בשמיים גם
בעצמו.
בינתיים, כדי לרכך את המעברים הוא מותיר
את סרבל הטיסה בסטודיו, ורוקד בדממה
נחבא אל הקירות לצלילי מה שהיה
הרנסאנס.
סעי במורד ההר
הוא הנחה אותי, מתנצלת על
כישורי הניווט הלוקים.
ובצמתים?
כמו המים, למטה
מאיה למטה.
את המשפט הזה שמעתי פעם במסוק
מעל לבנון. למטה הגענו.
שנים לאחר מכן את מי שאספו שיירי המילים,
ומיתרי הקול שהנחו אותי לרדת
ראיינתי מול דלת בבניין דירות בתל אביב.
האש היא אותה אש הם אמרו,
הבן הבכור משתנה ללא
הרף.
סיירת איוב
לענבל
נערה שלמדה עמי על מה שאורי מכנה הרנסאנס
התגלשה במורד עמוד מתכת. מכרה פגשה בעיניה
עיני איילה, בבר אפלולי גועש המון אדם ויצר.
היא לבטח הייתה מחייכת, "במבי, נערת
הפרחים".
אני דווקא אהבתי לגלגל את שמה
כדי להרגיש את הענבל מתנפח במורד האיבר שצעק
ובלע שוב ושוב. את הביקורת פלטתי בדרכים אלטרנטיביות.
אילו הייתה נתקלת בתאוריה של אורי, שגרסה
אודות הבעיה הציורית אולי הייתה מניחה לרגע את העמוד
ופלבולי הישבן המגרים שלה, בצד השוליים של דרך החתחתים
בה בחרה.
אורי
הוא התנגד לדפוסים, וסלד
ממתמטיקה.
ענבל לא הכירה את אביה. היא גדלה בין כלבים
וחתול, תרנגולת וסב. אימה חישבה מספרים, כך זכרתי
מילדות. את הבדידות לא ניסתה לכמת. יש דברים
שבאים עם הגיל.
ובלילה ההוא, כשחברתי צלצלה לספר
על הפרחים שהיא שולפת בגמישות מעוררת השתאות
שהיו יבשים על אף הלחות שבין רגליה, לא יכולתי
שלא לחשוב האם אביה מביט בה מן הקהל
האם גם על הלחות בין רגליו דורכת היא ברכות
נועלת נעלי עקב בצבע דם כמו בשפתיים
של העלמות של אורי. כמה בדידות יש בבמבי
הפעם בדמות איילה ופרחים וילדה תועה במשק
שבשכונה נהגו לקרוא לו, השכנים
ביתה. והאם דם אכן סמיך
ממים.
ענבל היא
הייתה חשפנית, או שריקדה לצלילי
הטיפשות של הנוגעים מסביבה ותחת
פני השטח, למעשה
צחקה על כולנו.
אני עדיין חושבת על הצעתו לדגמן
בעירום רנסאנס, לחוות את סרבל הטיסה בדרכים
אלטרנטיביות ולטעום את טעם האקריל שירקתי
דם לצלילי מקהלה שמהללת את אמא
מריה.
לפעמים נאמר אמן. |
