לפני שלושה שבועות היא נסעה, נסעה לשלושה שבועות באירופה, פשוט
עלתה למטוס ונעלמה. זה לא שהנסיעה לא הייתה מתוכננת וזה לא שלא
ידענו או משהו כזה, אבל בשבילי היא פשוט נעלמה.
למען האמת היא נעלמה לי עוד שבוע לפני זה- הייתה חוזרת
מהאוניברסיטה ורצה לסידורים, פעם זה היה הכרטיס, פעם הדרכון,
להשיג מזוודה מאילן ואפילו לשבת אצל הילה כל הערב בשביל הנימוס
וככה בדרך אגב לבקש שתדאג לכלב ולעציצים. מכל הסידורים האלה
יצא שהיא נעלמה לי כבר שבוע לפני הנסיעה עצמה, וגם לפני זה לא
יצא לי לראות אותה כמעט, עם כל המרצים והמבחנים האלה והיא
הייתה חייבת לעבור את כל המבחנים בנסיון הראשון, הרי התכנון
שלה היה לטוס בתקופה של המבחנים החוזרים בדיוק בין הסוף תקופת
מועדי הא' ועד סוף החודש כי בראשון לחודש היא מתחילה לעבוד,
נכשל אחד היה מבטל לה את כל החופשה.
היום היא נוחתת, וכל זה כבר ממש לא משנה, אני רק רוצה לראות
אותה, לחבק אותה, להראות לה שהתגעגעתי, סיכמנו בטלפון שאמא שלה
תאסוף אותה משדה התעופה, היא תשים את המזוודה בבית ואח"כ תבוא
לישון אצלי, מחר בבוקר אני אסיע אותה לעבודה.
את הכל כבר תכננתי מראש, מצאתי באיזה ספר מתכון שנראה מעניין,
קניתי את כל המצרכים שהיו חסרים בבית והבאתי מאמא סט של צלחות
של ראש השנה, שיהיה חגיגי. בדרך הבייתה עצרתי לקנות נרות בשביל
האווירה, את המתנה שלה כבר קניתי שבוע שעבר, קניתי לה מחממי
אוזניים, היא אמרה שכל כך קר באירופה שכמעט נפלו לה האזניים,
הסברתי לה שאני מאוד אוהב אותה עם האזניים שלה אז שתשמור עליהם
עד שהיא תחזור ואחרי שהיא תחזור אני כבר אדאג להן. מוסיקה יש
לי בבית ואפילו התקשרתי למסעדה ההיא בהרצליה בשביל לברר איזה
יין שתינו אז כשיצאנו לשם לפני חודשיים והיא ממש אהבה.
בשבע ומשהו היא התקשרה להודיע שהיא הרגע נחתה והיא תהיה אצלי
בסביבות תשע בערב, ערכתי את השולחן, נכנסתי להתקלח, החלפתי
מצעים במיטה, הדלקתי את הנרות והתיישבתי בסלון לחכות, אני מכיר
אותה מספיק טוב בשביל לדעת שאם אני אשים את הסירים על הגז בזמן
האוכל ישרף עד שהיא תגיע, אז חיכיתי.
השעה כבר הייתה רבע לעשר ואמרתי לעצמי שאם היא לא תגיע תוך 5
דקות אני אתקשר לשאול מה קורה, בדיוק את אותו הדבר אמרתי לעצמי
גם בתשע וארבעים וגם בתשע וחצי, וגם בעשר עשרים וחמש אמרתי
לעצמי שעוד 5 דקות אני אתקשר לשאול איפה היא כי אם היא לא באה
בקרוב אני פשוט ארדם פה, אבל אז בדיוק בעשר וחצי רחש קטן בחוץ
וצלצול בדלת, ניסיתי למחוק את החיוך הדבילי מהפנים שלי, אחרי
כמה שניות החלטתי לוותר ופשוט לפתוח את הדלת ככה.
פתחתי את הדלת ומשם הכל כבר קרה מעצמו, החיוך הדיבילי שלי נמחק
לבד ולקח לי כמה שניות להתעשת, "אהלן" הוא מיד אמר בחיוך גדול,
"מי אתה?" שאלתי את הבחור שעמד מולי.
"אני אביתר" הוא אמר והושיט את ידו לשלום, "ואלה דניאל, ערן,
רועי, קובי, שרון, תום, ליעד ורומן" הוא הציג את החבורה שעמדה
מסביבו.
"היי" השבתי, "אז... במה אני יכול לעזור לך?" ניסיתי להיות
מנומס.
"הסלון שלך גדול יותר משלי, אז החלטנו לעשות את הארוחה אצלך"
הוא הסביר כאילו זה היה מובן מאליו.
"מה? מה? מה?" ניסיתי לעצור אותם מלהכנס לסלון שלי, אבל אביתר
כבר היה בפנים יחד עם ערן, שרון ורועי.
"אל תדאג, אנחנו לא נעשה יותר מידי בלאגן, ואנחנו גם נעזור
לסדר אח"כ" רועי ניסה להרגיע אותי. "וגם הבאנו איתנו אוכל
מצויין" קובי אמר כשהוא מציג בפני סיר גדול עם מבט של אבא גאה
על הפנים, אני חושב שזה היה קובי או אולי שרון...
"מה? לא! חברה שלי צריכה להגיע לפה כל רגע, תיכננתי ערב רומנטי
לשנינו ואני בטוח במאה אחוז שאתם לא הייתם בתוכנית" ניסיתי
לשכנע אותם שהם טעו בבית או משהו כזה.
"אפרת הייתה צריכה להיות כאן כבר לפני איזה שעה וחצי ואתה יודע
את זה, תשלים עם זה, היא הבריזה לך..." אביתר ניסה לשכנע
אותי.
"אבל היא הייתה מתקשרת להודיע שהיא לא באה, היא לא כזאת" פתאום
נהייתה דממה בחדר וכולם, אבל כולם, נעצו בי מן מבט כזה של "על
מי אתה עובד?"
השפלתי את המבט והלכתי למטבח להוציא עוד צלחות בשביל כולם,
בינתיים שרון הסביר לי שאפרת חזרה הבייתה עייפה ופשוט נרדמה,
כרגיל, מחר היא תתעורר בבוקר ותגלה שאם היא לא מעיפה את עצמה
עכשיו מהמיטה היא מאחרת ליום הראשון בעבודה ובערב היא תיסע
לאילן להחזיר את המזוודה וכן הלאה וכן הלאה...
רומן עזר לי לארגן את השולחן וכולם התישבו בינתיים. "מה
בישלת?" ערן שאל במבט מלא תאבון.
"כתף עגל בפירות יבשים ויין" עניתי, הייתי ממש מרוצה מעצמי,
עבדתי קשה על הסיר הזה והוא יצא מעולה. "ואתה?" שאלתי את קובי
שגם הוא הביא סיר איתו, "עוף בלימון וצנוברים" הוא ענה גם הוא
מרוצה עד הגג.
אז היינו עשרה אנשים, שתי מנות עיקריות בתפריט, שישה סוגים
שונים של יין ואווירה רומנטית, עשיתי את מה שהיה צריך להיעשות
כבר מזמן וכיביתי את הנרות והמוסיקה, וככה התישבנו לאכול.
"אז מי אתם בעצם?" שאלתי את רועי שישב לידי. "אנחנו סוג של
ארגון, עמותה, אפילו כת אם תרצה של הגברים החופשיים האחרונים",
"הגברים החופשיים האחרונים?" רציתי להיות בטוח שאני שמעתי טוב.
"כן" הוא המשיך, "כולנו היינו כמוך, עד שהם באו והראו לנו למה
הפכנו, הפכנו לחסרי חוט שדרה, הפכנו לסמרטוטים", "הם הראו לנו?
מי זה הם?" שאלתי.
"אנחנו לא הקבוצה היחידה" תום התערב באמצע, "יש עוד קבוצות
כמונו שככה מדי פעם מתארגנון ומוציאות אנשים כמו שאני הייתי עד
לפני שבועיים וכמו שאתה היית עד לפני שעה מהרשת של האישה
שלהם".
"לא הבנתי כלום" אמרתי, למרות שהבנתי בדיוק על מה הם מדברים,
פשוט לא היה לי את האומץ להודות בזה. "אתה יודע טוב מאוד למה
התכוונתי" ענה תום, "פשוט אין לך את האומץ להודות בזה!"
אז הודתי בזה, לקח לי קצת זמן אבל הודתי בזה ואז נשבעתי בפני
כולם שמהיום אף אחת לא תסובב אותי ככה על האצבע, מהיום אני כבר
לא כמו איזה חולצה ישנה שדוחפים בארון ורק מחכה לפעם הבאה
שילבשו אותה לעוד יום אחד בחוץ. הרגשתי משוחרר, סוף סוף הרגשתי
שלם עם עצמי, חופשי, אמיתי, חיי.
רומן קם וחייך אלי "מזל טוב, מהיום אתה חופשי" אמר ולחץ לי את
היד, כולם מחאו כפיים והרמנו כוסית לחיים.
אביתר בירך אותי גם הוא וסיפר לי ששבוע הבא הם הולכים לפגוש
איזה שלמה דביר אחד מהרצליה שיודע כבר חודשיים שאשתו יוצאת עם
גבר שפגשה בעבודה אבל הוא, הוא מעדיף לשתוק במקום להתעמת איתה,
אין לו אומץ לעשות את זה אז הוא אוכל את עצמו מבפנים ומשכנע את
עצמו שזה יסתדר לבד. הבטחתי שאני יעשה כל מה שאני יכול עבור
השלמה הזה כי גם לו מגיע להיות חופשי, הייתי מרוצה מעצמי,
הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון, עבור עצמי ועבור שלמה.
כשסימנו לאכול, כולם עזרו לנקות, החלפנו מספרים ונפרדנו לשלום.
השעה הייתה כבר מאוחרת והתיישבתי לראות מה יש בטלויזיה עד
שנרדמתי. בבוקר התעוררתי על הספה בסלון ועברו כמה שניות עד
שנזכרתי מה קרה אתמול בלילה, הסתכלתי מסביבי וראיתי את הנרות
שכבר סיימו לבעור, את הסיר של התבשיל מאתמול עומד קר על
השולחן, את המערכת מנגנת את הדיסק ההוא בפעם המי יודע כמה ואת
הפלאפון שלי זרוק לידי על הספה. חלמתי את הכל...
אחרי שהצלחתי לשכנע את עצמי לקום על הרגליים, הכנסתי את הסיר
למקרר ואת היין למזנון, כיביתי את המערכת והדלקתי מים לקפה.
רציתי ממש לדעת אם היא באמת נרדמה אתמול או שהייתה סיבה אחרת,
אבל החלטתי שזה בכלל לא חשוב. בלילה היא התקשרה וסיפרה לי שהיא
חזרה הביתה עייפה מהטיסה ונרדמה בבית ושהיום בבוקר היא הייתה
חייבת לרוץ לעבודה כי זה ממש לא לעניין לאחר ביום הראשון
בתפקיד ושאחרי העבודה היא הייתה צריכה להחזיר לאילן את המזוודה
שלו כי היא הבטיחה להחזיר אותה כמה שיותר מהר, היא אמרה שהיא
מצטערת אבל עכשיו היא כבר נופלת מהרגליים, שתקתי כל השיחה, היא
שאלה אם בא לי במקום זה לצאת מחר לארוחת ערב איפשהו אחרי שהיא
תסיים לעבוד, אמרתי לה שזה קצת בעייתי, כשהיא שאלה למה עניתי
לה שאם הכל ילך לפי התוכנית, מחר בערב אני כבר על מטוס בדרך
לחופשה באירופה.