כבר הסיגריה השלישית שהוא מדליק בעשר הדקות הארורות ביותר
בחיי, מנסה להגיד דבר מה, אך במקום זה, הוא רק שואף ונושף
ומסתכל עליי במבט מלא רחמים עם העיניים הגדולות והשחורות שלו.
ואני, יושבת מולו, מרגישה עירומה כביום היוולדי, מנסה למצוא
תירוץ שיראה אמין כדי ללכת משם.
נראה כאילו עם כל דקה שעוברת הדם שלו רק הופך חם יותר ומבעבע
מעצבים. והכי גרוע, שאני לא יכולה לעשות מאומה.
ואני מצידי, שולחת לעברו את המבט הכי סקסי ומתוק שיכולתי
לעשות, רק כדי להרגיע אותו, שלא יתפרץ.
תחושת פחד איומה התחילה לחלחל לתוכי, הרגשתי איך לאט לאט
נשימתי הופכת לא סדירה וידיי החלו לרעוד מעט.
הוא כיבה את הסיגריה. המרלברו לייט נמעך בקצב איטי וכואב תחת
אצבעו המאיימת.
"תסבירי לי איך, חתיכת זונה מטומטמת, איך יכולת?! ואיך את מעזה
להראות את הפרצוף שלך פה שוב?"
המילים שלו חדרו לתוכי. ננעצו בי. שרפו אותי, החליאו אותי.
לא ידעתי מה לענות, או אם בכלל כדאי לפצות את פי כששרון נמצא
במצב הזה.
"תעני לי! אני נתתי לך את הנשמה שלי, את החיים שלי נתתי לך,
ואיך את מחזירה לי?! חתיכת מופקרת"
אני אקום מהספה, חשבתי לעצמי. ואז אני אוריד קצת דמעות, אני
אשחק אותה רוצה לצאת מהבית, הוא יתרכך ויסלח לי.
לא. זה אידיוטי מידי. גובל באווילות אפילו. החלטתי להישאר
לשבת, לשמוע עוד קצת הטפות מוסר, זה מגיע לי. הכל מגיע לי.
אני גם אבין אם הוא יקום וילך ולא יחזור יותר לעולם.

את הימים הבאים העברנו בשתיקה, יכולתי לספור על כף יד אחת את
המשפטים שהחלפנו בכל יום.
שבוע שלם, שהתנהגנו כאילו אנחנו לא מכירים בכלל.
אני ניסיתי להיות כמה שפחות בבית, תלוש המשכורת שלי יהיה מלא
בשעות נוספות החודש.
עד שיום אחד הוא החליט לשבור שתיקה. זה היה בבוקר. אני כהרגלי
הייתי במטבח, הכנתי קפה והוא בדיוק קם.
בקושי הולך, נראה כאילו גבו כבר קיבל את הצורה של הספה, וכאילו
ישן חצי שעה במשך כל הלילה, הוא עמד במפתן דלת המטבח ואמר
בקרירות: "תכיני לי גם, ושיהיה חזק". ואני מצייתת ומכינה. כפית
גדושה של קפה טורקי, חצי כוס מים ואחד וחצי כפיות סוכר. שרק
יהיה מרוצה.
רעש השתן שהטיל היה חזק מתמיד, עוד לא החלטתי למה. ישנן שתי
אופציות אפשריות: או שהוא חיסל חצי חבית בירה אתמול, או שפשוט
השקט היה מורגש מאד בבית.
עוד לפני שהספקתי לחשוב, מחקתי לעצמי את אופציה א'. כי אני
פשוט יודעת.
התחלתי לצעוד עם שתי הכוסות בידי לכיוון הסלון, הנחתי את
הכוסות על השולחן והתיישבתי. הוא ישב גם.
"אני עוזב אותך, עד סוף השבוע אני אפנה לך את הדירה ואני אשלם
את השכירות החודש עד שתמצאי לאן לעבור".
"בסדר" השבתי בקול מעט חנוק.
"ושלא יהיו לך ספקות, אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים, אני
לא רוצה לשמוע ממך, את לא שווה שאני ארק לכיוונך אפילו".
לפתע, צלצל הפלאפון שלי. מבט חטוף על הצג, ידעתי, זה הוא.
שרון הסתכל לעברי בחצי מבט, כאילו זה לא מעניין אותו. לא קניתי
את זה אפילו לשנייה. ברור לי שהוא עדיין אוהב אותי.
לחצתי על 'דחיית שיחה'.
והוא, כאילו הסיטואציה האחרונה נמחקה מזיכרונו, המשיך את שטף
הדיבור המעליב.
"אני לא מכיר אותך בכלל, אני מסתכל עלייך ואני פשוט לא מאמין
שבזבזתי שלוש שנים מהחיים על אחת כמוך. זונה".
ואני בשלי, לא אומרת הרבה, כמעט כלום. לרוב שותקת. כבר לא מנסה
לייפות שום דבר,
ויודעת, שהכל מגיע לי, לא הייתי צריכה להזדיין עם ערבי.