גולדי תמיד סמך על הגנים שלו. אף אחד במשפחה שלו לא חלה או מת
מזה עשרים שנה. שני ההורים שלו חיים עדיין, וגרים יחד באותה
דירה בקומה השלישית, עם השריטות במנעול מאותה הפעם שגולדי ניסה
לפרוץ אותו כי שכח את המפתח. סבא וסבתא שלו, וגם סבא וסבתא
רבא, משני הצדדים, גם הם כולם חיים ובריאים. שום הצטננות ושום
עונת מעבר לא השפיעו על גולדי ועל משפחתו, וכמעט אף אחד לא זכר
מתי בפעם האחרונה מת מישהו מהם, וממה.
'אצלנו במשפחה זה ידוע,' הוא היה אומר בעודו בולס המבורגר
כפול, 'דרוש הרבה כדי להפיל אותנו', היה מסכם בביס ונשען
לאחור, מלטף את הבטן הגדולה שלו.
אז הוא היה מעשן, שותה ואוכל את כל העולה על רוחו, מתי שהיה
עולה, ולא דואג אף פעם. 'כל הדברים האלה שאנשים עושים -
דיאטות, העינוי הזה של התעמלות כפויה, והתנזרות מכל מה שטוב,
זה, זה מה שהורג אתכם בסוף...' הוא היה קובע ושואף מהסיגריה
שלו, תמיד מרלבורו, ותמיד בכיס האחורי של הג'ינס שלו.

כשהיה בן 32 נפצע בתאונה, כאשר התהפך עם האופנוע שלו, על כביש
ישר אי שם בשיפולי נבאדה, בדרך לסוף שבוע קצרצר של שתייה,
הימורים וחגיגות. הוא הסתובב רק לשנייה, שם על הכביש, כדי
להגיד לבחורה שישבה מאחוריו שהוא עוצר לרגע, כי הוא פשוט חייב
להשתין, ואז זה קרה. הוא לא זוכר הרבה מזה, הבזק של אור ממראה,
רוח, ואת עצמו באוויר, כמו בהילוך איטי, עף מהאופנוע, מבלי
להספיק ללחוץ על הבלם, ומרגיש כל כך חופשי, כאילו הזמן עצמו
נעצר. אחר כך התעורר, כנראה אחרי זמן לא ארוך מדי, בטח כמה
דקות, כי הוא זוכר שהבחורה צרחה קצת, לפני שדיממה למוות על
הכביש. ואז היה שקט. את זה הוא זוכר יותר מהכול. שקט שלא הכיר,
שקט שבו היקום מתאבל על יציריו שנמוגו, ללא רעש מכוניות על
הכביש, ללא ציפורים, כלום, שקט כל כך עד כי השקט עצמו נעשה
לצליל.

הוא שכב שם, על החול המדברי, שתי הגופות מוטלות אי שם בסביבתו,
וחשב. הוא חשב הרבה. יותר ממה שחשב אי פעם כנראה. הוא חשב על
כל מיני דברים. למשל, על איך יכול להיות שלא ראה את המכונית
שהתנגשה בו באור יום, ועל מי מהם, הוא או נהג המכונית, סטה
מהנתיב. הוא חשב על איך זה שהחיים הם כל כך בלתי צפויים
לפעמים, ואיך שהכול יכול להשתנות בכמה שניות של חוסר תשומת לב.
הוא חשב על כך שהוא היחיד ששרד את התאונה הזו, הבחורה ונהג
המכונית בטח מתים כבר, ושהוא לבד עכשיו כאן, באמצע שום מקום,
ושבטח יחלפו שעות עד שמישהו יעבור שם וימצא אותו. הוא חשב גם
על כמה שהוא מת לסיגריה עכשיו, ושאם זו הייתה המשאלה האחרונה
שלו, ובעצם יכול להיות שזה באמת המצב, אין דבר שהיה רוצה יותר
מאשר להדליק לעצמו סיגרית מרלבורו ולמצוץ ממנה לאט ועמוק עד
שתיגמר. החפיסה הייתה שם בכיס, הוא יכול היה להרגיש אותה,
מעוכה והכול, אבל שם. אבל המצב שלו היה יותר מדי מסובך. הוא
שיער ששתי הידיים נשברו לו, וכנראה גם אחת מהרגליים, אבל הוא
לא היה בטוח איזו מהן. הוא הרגיש משהו חם נוזל ממנו, בכל מיני
מקומות, ופתאום נבהל, כשהבין שזה בטח הדם שלו. תחושה חדשה החלה
אופפת אותו, משהו שהוא אף פעם לא באמת חווה, פחד. התחושה הזו
הייתה לו כה לא מוכרת, עד כי החל לפחד מתחושת הפחד עצמה. אבל
לא היה דבר וחצי דבר שיכל לעשות. הוא היה לבד, חסר אונים וללא
שום מושג מה יקרה איתו. הוא רק ידע שכדאי מאוד שמשהו יקרה לפני
רדת החשיכה, אחרת גורלו יהיה דומה לזה של שני בני הזונות
ששכבו לידו.

שעה עברה וגולדי שמע זמזום מוכר, רחש מרוחק של דבר שיכול היה
להיות וחייב היה להיות כלי רכב ממונע. גולדי ריכז את כל
כוחותיו במאמץ להרים את ראשו מהקרקע ולהסתכל אל הכביש שמולו,
אל מעבר לבטנו הענקית המסתירה אותו. במעורפל, מבעד לאדי החום
של הכביש ולדמו הקרוש, הוא ראה את התנועה המטושטשת של רכב
מתקרב. בזווית העין קלט פתאום את האופנוע, או מה שנשאר ממנו,
שכוב על שולי הכביש הריק, והדבר היחיד שיכול כרגע להציל אותו
ממוות בשממה. הרכב נעשה ברור יותר מרגע לרגע, וגולדי הסיט את
מבטו באימה הלוך ושוב מהאופנוע לרכב ומהרכב לאופנוע, צווארו
מאיים לקרוס מתחתיו, וכל גופו רועד ומתעוות מגודל המאמץ, אך
גולדי ידע שזה לא זמן לחולשה. גולדי לא היה אדם מאמין במיוחד,
הוא מעולם לא נזקק ממש לשירותיו של אלוהים, אבל באותם הרגעים,
שנדמו לו כנצח, הוא הרגיש לפתע שהוא חייב לדבר אל מישהו, חייב
לומר את רצונו במילים ברורות, כאילו הכול תלוי ועומד במוצא
פיו.
'תציל אותי', הוא מלמל, מסתכל למעלה ואז מיד אל הכביש.
'תציל אותי!' הוא הגביר את קולו, שוכח מהכביש.
'תציל  א ו ת י !!!' גולדי צעק, והתבונן אל השמים, מחכה.

כשמבטו עדיין למעלה, גולדי הקשיב לשקט שנוצר, אך שם לב למשהו
אחר שפתאום התווסף אליו, צליל המכונית נעלם. גולדי הוריד את
מבטו אל הכביש, ראשו ריק ממחשבות, וראה את המחזה היפה ביותר
שיכל לבקש לעצמו - המכונית, מסחרית גדולה בדרכה ללאס וגאס,
עומדת על יד האופנוע, ולצידה הנהג, איש קטן וממושקף, מסתכל
ישירות אל גולדי.
- היי חבר, אני מניח שלא תזיק לך קצת עזרה פה... אתה מסוגל
לדבר בכלל?

גולדי הניח את ראשו על החול החם. עכשיו הכול בסדר, הוא ידע.
הוא יכול היה להרגיש משהו בתוכו שהשתנה, משהו שצמח בפנים, ניצן
של משהו שהבשיל. גולדי חש שהוא בורך, במשהו גדול ממנו, גדול
מכל מה שהוא מכיר בחושיו, אך עם זאת משהו מוכר וראשוני, משהו
שיכול לשנות לא רק את חייו שלו, אלא גם את חייהם של אחרים,
פחותי מזל ממנו. גולדי הרגיש, בעצם, גולדי ידע, ככל שידיעה
יכולה להיות מושרשת בהווייתו של אדם, שהוא, גולדי מקסוול סטון,
מכל האנשים, ומבין מתי מעט - הנבחר.

המשך יבוא.