אני פוגש את העיניים שלה עשר פעמים ביום לפחות, ואת הגוף שלה
לכמה שניות כל מספר שעות. יש ימים שעד הערב אני לא מרגיש אותה
איתי, וימים שכבר בבוקר היא נלחצת אליי והלב שלי פועם כמה
פעימות אחרות, בשבילה.

היא לא מסוגלת להגיד לי יותר מכמה מילים ברצף. אנחנו יכולים
לפטפט רק כשיש אנשים בסביבה, וכשהיא נמצאת בסוג מאוד מסוים של
מצב רוח, קולני ביחס למה שהיא בדרך-כלל אבל שקט מאוד ביחס
אליי. כשאנחנו נמצאים רק שנינו היא מקפידה שיהיה משהו שיקטע את
הביחד שלנו, ואני אסיר תודה שכך היא מחלקת את הזמן המשותף שלנו
למנות קצובות, אני לא יודע לנוח בעצמי והיא מכריחה אותי לנשום
עמוק כשהיא מחבקת אותי. אני אומר לה, "החיבוקים שלך משאירים
אותי שפוי". היא מאמינה לי.

היא מפסיקה לאהוב אותי עשר פעמים ביום לפחות, וחוזרת כשאני
מרפרף על עור הפנים שלה בכף היד שלי. היא קטנה, אבל למבט שלה
יש כוח שמבהיל אותי. כשאני נתקף בהלה כזו אני אומר לה, "את לא
אוהבת אותי יותר", והיא עונה מיד, "איך אתה יכול להגיד דבר
כזה", ומסבירה לי שאהבה זו לא פונקציה של מצב רוח. אני לא תמיד
מקשיב לתשובות שיש לה, לפעמים מספיק לי לזרוק החוצה את המשפט
הזה בשביל להירגע.

בחופש הגדול שמעתי את הקול שלה בטלפון פעם אחת. היא סיפרה שהיא
נוסעת לטיול בדנמרק. ביקשתי שתביא לי שוקולד MNM כשהיא חוזרת.
היא זכרה, וביום הראשון של השנה אמרה שיש לה הפתעה בשבילי.
אפילו אני לא זכרתי. התחבקנו.

היא לא מוכנה לדבר כשאני מחבק אותה, במקום היא עוצמת עיניים
ונושמת עמוק. הראש שלה נשען בדיוק בגובה הלב שלי, והיא מקשיבה
לו. כשאני מחבק אותה אני מרגיש במקום, אבל אני מוכרח לקטוע
את החיבוק ולהמשיך הלאה. סביבי יש תמיד אנשים, אני יודע לחיות,
אני מייצר המון רעש. קל להסיח את דעתי. דעתה כמעט אף פעם לא
מוסחת, היא מרוכזת מאוד לרוב במה שהיא עושה. הרגעים היחידים
שאני רואה אותה מתבלבלת ולא מצליחה להתמקד הם כששניים מנסים
לשוחח עמה בו-זמנית, והיא לא מצליחה להעניק לשניהם את
תשומת-הלב המלאה שלה.

אנחנו רצים ממקום למקום ונפגשים תמיד באמצע. אני מנשק אותה על
המצח, אני נטען. יש שעות שהיא כולה מעוננת, היא לא אומרת מילה
והיא מנוכרת אליי. אני קורא לה וכשהיא מסתכלת שולח לה נשיקה
באוויר שעושה קול. היא תמיד יודעת לחייך, אבל כשהיא סוערת
החיוך מופיע ומיד נמוג. אני יודע שהיא מנסה להרגיע אותי. אני
לא מסוגל להתקרב אליה כשהיא מדממת, אמרתי לה שאני לא יכול
להתמודד עם בחורה שבוכה. היא הפנימה את העניין היטב, והיא לא
בוכה לידי. הסידור הזה מוצא חן בעיניי, אני ישן טוב בלילה.

היא משהה את העיניים שלה על שלי, מחכה ולא מרפה עד שאני מרפה.
אני מוכרח להרפות. היא אומרת, "מזל שאתה מרפה, כי אם היית
מסתכל בי ככה עוד כמה שניות משהו היה נשרף". אני לא לגמרי
מקשיב. היא גם אומרת, בתקיפות, "אני מתמכרת לחיבוקים שלך וזה
רע", אבל אני לא מתייחס לכך ברצינות. גם אני מתמכר לחיבוקים
האלה, אני לא מבין למה זה רע.

הגוף שלי נוגע בשלה. אני לא מצליח להסביר את התופעה, אבל היא
כולה מוכרת לי. אני יודע בדיוק איך ירגיש המגע בבטן שלה, בעור
הדק בין השד למותן. בצוואר. אנחנו לא שניים. כשהעור שלי נוגע
בשלה אני לא מצטמרר מעונג, זה מגע מסוג אחר. כמו להניח את הראש
על הכרית, יודעים בדיוק איך זה מרגיש עוד לפני שבאמת נוגעים.

כמו לחזור הביתה.