מנה חריפה של כעס
מצטברת בתוכי,
לבד.
הבדידות הפכה להיות חברה טובה,
כתבתי ושרתי לה,
ביליתי שעות בחברתה,
אבל האמת - נמאס לי ממנה.
כל ערב לחזור אל ארבעת הקירות,
אל התמונות
והמציאות הדמיונית - שם הכל טוב.
אך בפקיחת עיניים והתבוננות מציאותית
מול מכונה שהפכה לחברתי הטובה
כותב ורוצה לשנות מן משאלה של הלב
ושוב הטפיחה המציאותית - וזה כואב.
רק לפעמים הייתי רוצה לאבד את הראש
לפגוש, להכיר ולאהוב בלי לחשוש,
אך ענן העשן שעולה מבעד לעיני
לוטף בעדינות את פני
ומזכיר לי את שרציתי לשכוח.
רוצה לתת ולחבק
אין למי ואין את מי
רק מצעד איוולת של רגשות
וסתיו בפתח השמיים מלאי התרגשות
ואין |
