בתקופה של מיתון והתרעות ממוקדות,
ילדת ברבי אחת, רוצה לברוח, וגם להתבדות,
טורפת את כל הקלפים ושוברת חסכונות,
פקידת שטח שנתיים ומשהו, הזמן להנות,
עד מתי, פושטת את המדים ולובשת שמלה,
כרטיס כיוון אחד, את היעד לא מגלה.

בתקופה של בחירות וקטל בכבישים,
ילדת ברבי אחת, רוצה מקומות חדשים,
תידלקה את המועדפת כמעט חצי שנה,
מילצרה גם את אילת וחשבה חתונה,
כמעט יפה, כמעט חכם, כמעט הבחור,
יותר טוב כלום, בסוף כולם אותו פס ייצור.

בתקופה של ספק ושעמום מהשגרה,
ילדת ברבי אחת, מאסה את אותם אנשים,
שחשים עצמם על פי מדד של סמים קשים,
לקחה את הגיטרה וארזה מזוודה קטנה,
נפרדה לשלום מהמשפחה והבן של השכנה,
התקשרה לספר לכמה חברים, אלו שנשארו,
אני עוזבת, לא מאיימת, אתם עוד תראו.

עוזבת את הארץ, היא לא היססה,
מה כבר יכול להיות, אני רק מנסה,
הספיקו לה כמה פרידות ובגרות חלקית,
חיפשה מנטליות אחרת ושינוי תדמית,
במחלקה ראשונה, מי שילם, זה לא חשוב,
היא טסה היום רחוק, ואולי עוד לא תשוב.

אוזניות, מוסיקת פרידה, שתיים בלילה,
שדה תעופה שקט, ולמטוס היא עולה,
יושבת לבד עם החלון, נוגעת בעננים,
מקרינים סרט טוב והיא שקועה בעיתונים,
כן, אני עושה זאת, אני בדרך הנכונה,
מדפדפת פיגוע נוסף ועוד סתם תאונה.

כמה שעות ונחיתה רכה, האווירה ממש שונה,
כולם מדברים שפה אחרת והיא לא עונה,
מחליפה תחנות, קצת רומא, קצת פריז,
פראג ואז אמסטרדם, לעבור את הקריז,
הנימוס של לונדון והתמימות של מדריד,
כמה געגועים לת"א, זה מתחיל להפחיד.

כמה שבועות ואירופה כבר נראית רגיל,
לוקחת מטוס ראשון, לטעום קצת ברזיל,
שיזוף בעירום, וסמים בזול מביאים בחילה,
טקילה במקסיקו וכמה הרים של תהילה,
שופינג בניו-יורק וקצת שמש של מיאמי,
ההורים תמיד הציקו, מתי את חוזרת מאמי.

עוזבת את העולם, מחליפה עוד טיסה,
בכל מקום, שלושה חודשים ואז היא תפסה,
הספיקו לה כמה חוויות וגעגועים חלקיים,
חיפשה את העברית שלה וכמה ישראלים,
בטיסה אחרונה, עם דולרים אחרונים, זה חשוב,
היא חוזרת היום, הגיע הזמן לשוב.

לא סיפרו לה הכל, היא העדיפה לבד להשלים,
מה קרה פה, בזמן שניפצה לה כמה גלים,
ילדת ברבי אחת, חזרה להרגלים הקשים,
ל"היי בובה יפה", לצפצופים בכבישים,
שבה לאוכל של הבית ולשבת ששכחה,
לרחובות המוכרים והעיר בלי המנוחה,
כן, היא התגעגעה גם לפוסטרים בחדר,
זהו, זה המקום ואני לא עוזבת,
גם ככה חלמתי תמיד למות ממנת יתר.