גם כשאני נכנס לחדר בחושך אני יכול לדעת איפה היא. אני יכול
לראות את עורה הלבן מחזיר את אור פנסי הרחוב שחודר מבעד
לתריסים. היא תמיד ישנה עם הגב לכניסה, ותמיד היא משאירה אותו
חשוף, ככה היא מקררת את עצמה, זה מה שהיא אומרת. אבל אני לא
יכול שלא לתהות אם אולי זאת הדרך שלה לגרות אותי כל פעם שאני
חוזר מאוחר מהעבודה, בכל אופן, זה מה שקורה.
אני יכול להריח את עורה המתוק כבר מהדלת, ומתאפק בכל כוחי לא
לנשוך אותה רק כדי לוודא שהטעם לא השתנה. כשאני מתלבט אם אולי
בכל זאת לתת ביס, אני נכנס למיטה ומפשיר את גופה הקפוא שמקרר
את אבריי הלוהטים. כבר מזמן השמיכה שוכבת יתומה על הריצפה
כשאני איתה. |
