חוסר הרגשה מוחלט.
לא שמחה, לא עצב, לא כלום.
לפני שבוע, ייחלתי למצב בו לא אהיה עצוב. עכשיו אני תוהה, איזה
מצב הוא טוב יותר? עצב ועצבנות, או חוסר רגשות?
עצם השאלה מעיד על כך שאני משקר, לעצמי אפילו. מדוע שחוסר
רגשות יגרום לי לכתוב, או בכלל לתהות מה טוב יותר?
אולי באמת אין רגשות, רק הרצון לכתוב. להעלות משהו לבמה חדשה,
להרגיש יוצר. באמת התדרדרתי לאדם שמונע רק על ידי הרצונות של
אחרים? האם אני רוצה שאחרים יחשבו שאני משהו מיוחד, למרות שהם
לא יודעים מי אני?
האם אין לי חיים משלי?
כשאני חושב על זה, הרבה מהדברים שאני עושה, אם לא הכל, נעשה
מתוך חשיבה מוקדמת על מישהו אחר. מתוך רצון להתחבב עליו,
להרשים אותה, או להפוך אותם לגאים.
אלה מין חיים אלה?
האם מישהו באמת חי חיים אחרים משלו? האם זה משנה אם אני חי
בשביל עצמי או בשביל מישהו אחר? הרי אני עדיין חי את החיים,
ודי מצליח בהם אפילו.
ריקנות.
זאת התחושה המתקבלת מהבדידות. עם אחרים אין בעיה, כי לא צריך
לחשוב על החיים, צריך לחשוב איך להתחבב עליהם. לספר בדיחות,
לחלוק חלק מהידע הרב שצברתי, או סתם לדבר שטויות.
הבדידות גורמת למחשבות. מחשבות גורמות לתחושה לא רצויה, תחושה
של ריקנות, שמסתיימת בדיכאון.
אותו דיכאון יכול להישאר ימים רבים, עד שהבדידות נשברת. מישהו
מדבר איתך, מזכיר לך עד כמה החיים שלך יפים. הבעיה היא שהחיים
לא שלך. בעצם כן, אבל לא נבעו ממך. זה משנה? אפשר לענות על
זה?
זה כן משנה. אולי עם חיים משלי לא היו התהיות האלה, לא הייתי
כותב את זה.
הייתי עסוק בלעשות את מה שאני רוצה, את מה שגורם לי להרגיש
טוב, ולא להם. אפשר גם.
מעניין. חלק מהדברים שאני עושה אני דווקא כן אוהב לעשות. פשוט
נמאס לעסוק כל הזמן באותו דבר. אולי גרמתי לעצמי לחשוב שזה מה
שהם רוצים, כי כולם אומרים לי את זה. אולי איבדתי איפה שהוא את
הידע המוקדם הזה של האהבה. או שמא גם האהבה לדברים שאני עושה
לא נבעה ממני. אולי היא ננטעה בי מגיל צעיר, שאני כבר לא מסוגל
לזכור את זה. שוב, האם זה משנה? הם יש הבדל במשהו מאצלי למשהו
מאצלם? בסופו של דבר הדבר נעשה. ואני טוב בדברים האלה לעזאזל.
אם אני לא חושב על זה יותר מדי. אם אני מלחיץ את עצמי, זה סתם,
כי בכל מקרה אני טוב בזה. עד לאחרונה. לאחרונה יש דברים שאני
לא טוב בהם. אבל אלה הדברים שאני חשבתי שאני רוצה. האם סתם
חשבתי שאלה הדברים שאני רוצה. האם הדברים שהם רוצים, שאני
בחרתי בהם עכשיו, עדיפים על הדברים שרציתי אני בעצמי לבחור?
עכשיו רק שמתי לב איך אני נדהם מהכתיבה העיוורת שלי ומהמהירות
שלה.
האם אני סתם מחפש לעשות בעיות?
כי כשאני לא חושב על זה, הכל טוב. החיים שלי מסודרים, כמעט.
טוב, לא אחשוב על זה יותר, או אחשוב על זה פחות.
אנסה לזכור שהגעתי למסקנה שטוב לי עם החיים שלי, למרות שכבר
עכשיו שכחתי איך הגעתי למסקנה הזאת.
יכול להיות שאפילו הדיכאון שלי לא אמיתי, שראיתי אחרים בדיכאון
ואנשים העריכו אותם, ולכן גם אני רוצה להיות בדיכאון. אשאיר את
זה לפעם אחרת.
יהיה טוב.